למרות האינטימיות הרבה, החלטתי לשתף אתכן: היום, בדיוק שנה אחרי הלידה של הפיצפוצית שלי (ואגב, מזל טוב לשיר ויסמין. נולדנו באותו היום!), הצלחנו לקיים יחסי מין מלאים בפעם הראשונה. שנה! שנה שלמה של סבל בל יתואר. ועכשיו נראה האור בקצה המנהרה. אולי אפילו אפשר לחשוב על עוד ילד.. גורמים רבים יצרו את המצב בו הדבר המופלא הזה הפך למשימה בלתי-אפשרית: עייפות אין-קץ, תינוקת שמתעוררת מלא מלא פעמים בלילה לינוק או לנשנש וישנה איתנו במיטה, תפרים שלא החלימו כראוי עד היום, תינוקת שמתעוררת בדיוק כש..., מתח רגיל של עבודה - לימודים- חובות וכד', הנקה, שמורידה את החשק (אצלי לפחות). כל אלה חברו להם נגדנו. היום יכולנו להם!! היה בזה היום משהו שמאד הזכיר לי חלק מסויים בלידה. החלק של הלחיצה האחרונה: "על החיים ועל המוות". גם היום, זה כל כך כאב, שחשבתי - "חייבים. על החיים ועל המוות". וזה הצליח. בשתי הפעמים.. ואחרי זה מין תחושה של - הנה. עשיתי את זה אחרי המבול. ורק כדי שלא צחשבו שאנחנו כאלה מיסכנים - שכבנו כבר שבוע אחרי הלידה, אך ללא יחסים מלאים. בגלל הקושי הזה, שיכללנו את המין שלנו מאד והחנסנו לתוכות הרבה יצירתיות. אז זהו. פרקתי, שיתפתי. סליחה שיצא ארוך, ותודה למי שהגיעה עד הלום. ושבת שלום.
|
תוכן ההודעה:
|