הנקת פגים - סיפור ההנקה של טל

ענבל לוטם*

טל נולד בשבוע 28 ובמשקל 1190 גרם, אחרי שמירת הריון עקב חשש להיפרדות שילייה. למרות נתוני הפתיחה הדרמטיים (דימום כבד והתפתחות צירים שבתחילה לא נראו במוניטור), ולמרות שחדר הלידה היה מאוכלס בצפיפות בהרבה רופאים ואחיות – הלידה עצמה היתה חוויה טובה ומרפאת: אחרי ארבע לחיצות בא טל אל העולם, בעזרתם של בנזוגי, של חברתי - תומכת הלידה גילה רונאל, ושל המיילדת מיכל.

מיד לאחר הלידה נלקח טל למחלקת טנ"פ (טיפול נמרץ פגים) והונשם לאורך כמחצית הלילה הראשון לחייו. הוא הונח באינקובטור, כשרק חיתול לגופו הצנום וכובע צמר לראשו הקטנטן. הוא חובר לחוטים ולמכשירים, למחטים ולמדבקות, ונשאר כך במשך שבועות, כשהוא מעונה באינספור בדיקות מבהילות ומכאיבות שנועדו להצילו. המראה היה בלתי נסבל כמעט, ואנחנו ניסינו להעניק לו מגע "קנגורו" בכל הזדמנות: קנגורו היא שיטת טיפול בפגים, במהלכה מונח התינוק על חזה האם או האב, כדי לאפשר לשניהם מגע עור בעור. הלמות הלב וחום גופו של ההורה מרגיעים את הפג ומאזנת את הדופק ואת חום הגוף שלו.

יומיים לאחר שנולד טל, פניתי לאסתר גרוניס, יועצת ההנקה בבית החולים, וביקשתי את עזרתה. הבנתי שחלב אם אינו בגדר מותרות עבור בני, אלא יש ביכולתו להציל את חייו. מחקרים מראים שפגים הניזונים מחלב אם לוקים פחות במחלות האופייניות לילודים במשקל נמוך, ואני הייתי נחושה בדעתי לנסות, אם כי לא היה לי מושג במה הדבר כרוך. רציתי להניק, רציתי שטל יקבל את החלב שלי, אבל לא ידעתי מה צריך לעשות כדי שזה יקרה. ידעתי רק, שבחודשיים הקרובים יצטרך טל לפתח את מנגנוני היניקה והבליעה, שיאפשרו לו לינוק. לפני כן, יצטרך לקבל את החלב שלי בדרכים אחרות.

בהדרכתה של אסתר, התחלנו לנסות ו"להביא" את החלב אל השד: בהתחלה בסחיטה ידנית ומתסכלת של טיפות קולוסטרום. אסתר הסבירה שאין טעם לשאוב בשלב זה, מכיוון שהטיפות היקרות נצמדות לדופן המשאבה ואינן מגיעות אל הבקבוק. בעזרת מבחנה קטנה וכמויות אינסופיות של סבלנות וחמלה, הצליחה אסתר ללמד אותי כיצד להפיק מספר טיפות בכל סחיטה. התהליך היה כואב פיזית וקשה נפשית, ולא פעם "פיספסתי" את הטיפה בגלל המבחנה הצרה. אסתר הציעה שנשיג מבחנות וטרינריות מיוחדות, רחבות יותר, המיועדות לאיסוף קולוסטרום של פרות. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אך עוד באותו היום הגיע אלינו משלוח מבחנות כאלו, באדיבות הקולגות של אחי הווטרינר. איסוף הטיפות השתפר, אם כי כעת היה עלינו לשכנע את צוות הפגיה שהמבחנות הגדולות והמוזרות שלנו אכן עומדות בתנאי הסטריליזציה המחמירים...

שמונה פעמים ביום סחטתי את השד, עד שהופיעו עליו כתמים כחולים של שטפי דם. "אני לא בטוחה שאוכל לעשות את זה", בכיתי על כתפה של אסתר לקראת סופו של אותו שבוע. "למה אין לי חלב?". אסתר הבטיחה לי ש"עד יום ראשון כבר תשפריצי חלב לכל עבר". הבטחה שנשמעה לי מופרכת לחלוטין, והתקיימה במלואה.

החלב הגיע, ואני עברתי לשאיבות מדי שלוש שעות. בנזוגי מונה ל"חלבן" ושינע את הבקבוקים בצידנית עם קרח לבית החולים, מדי בוקר. בלילות דילגתי על שאיבה אחת, כדי שאוכל לישון ולאסוף כוחות. החל מהשבוע ה-28 ועד לשבוע ה-35 לחייו, הוזן טל באמצעות זונדה שחוברה לקיבתו דרך הפה (ואח"כ האף). בכל פעם שנתלשו המדבקות שחיברו את הצינורית ללחייו, לצורך החלפתה בחדשה, ולמרות שהאחיות הקפידו לעשות זאת בעדינות המירבית, היתה הלחי נשארת אדומה ו"בוערת", כמו אחרי צליפת שוט. שאבתי עבור טל בבית, בעזרת משאבה שנשכרה ב"יד שרה", ובפגיה – בחדר השאיבה (שם שמעתי מבעד לווילון בעל אחד מציע לאשתו: "למה שלא תשאבי כבר עכשיו לכל השבוע?"). הפטמות שלי, שתמיד היו רגישות לכל מגע, ולו הקל והמרפרף ביותר – עמדו במשימה, ואני רכשתי שתי קונכיות פלסטיק שהפרידו בין הפטמות לבין החזיה, משום שהמגע היה בלתי נסבל עבורי. בשלב מסוים התחיל גרד קשה, מלווה בציפוי מוזר למראה על הפטמות. בעצת אסתר, פניתי לד"ר מירה ליבוביץ` מהמרכז להנקה במושב אודים, שאיבחנה פטרייה מורכבת וטיפלה בי בשלוש משחות שונות. מאחר וטל עדיין לא ינק, הוא לא נדבק בפטרייה והמשיך לקבל בזונדה את החלב ששאבתי עבורו. תוך עשרה ימים החלימו הפטמות. ירדתי לשש שאיבות ביממה. המשכנו לעשות לטל "קנגורו" בכל הזדמנות, ועברנו יחד איתו כמה אפיזודות של הפסקת כלכלה מוחלטת, למשך כמה ימים: בכל פעם שניסו להעשיר את מזונו של טל בתחליף חלב, דרך זונדה – הוא הגיב מיידית בהקאה או בהתנפחות של הבטן, שהעלו חשד ל-NEC (מחלת מעיים מסוכנת, האופיינית לפגים), ושוב חזרנו כמה צעדים אחורה.

בשבוע ה-35 התחלנו לנסות להכיר לטל את אופציית היניקה הישירה מהשד. ההתחלה היתה מתסכלת: הפה הקטנטן של טל התאמץ מאד להבין מה עושים מול שד האוורסט העצום בגודלו. אסתר ניסתה לקרב אותו אל הפטמה ולעזור לו לתפוס את העטרה, ואני לא הבנתי עדיין מהי התחושה של תפיסה נכונה. אני זוכרת מתח פיזי גדול, ושפתיים נשוכות, ובעיקר את דמעות האושר (שלי) כשטל הצליח לינוק לראשונה חמישה CC. שקלנו אותו לפני ואחרי כל הנקה, בעזרת אחיות הפגייה, שליוו את נסיונותיי המתסכלים ורמזו בעדינות שעליי לכבד את הקצב של טל ולא ללחוץ. במקביל, למד טל לינוק מבקבוק, כמקובל בפגייה, ואני פחדתי שבלבול הפטמות יסכל את ההנקה, כפי שקורה לעתים קרובות. אחרי כל הנקה היה טל מותש, וגם בארוחות הבקבוק התנשם בכבדות והשתנק לא פעם. ניסיתי להניק אותו פעם אחת ביום לפחות. לאחר אותה יניקה מוצלחת ראשונה, החזרתי את טל בעריסתו לפגייה, והבחנתי שצינורית הזונדה שחוברה לקיבתו דרך האף – נעלמה. חזרתי לחדר ההנקה וגיליתי אותה מושלכת על הרצפה. ראיתי בכך סימן: הילד שלי החליט שדי לו בצינוריות. הוא רוצה את אמא.

הרבה דמעות זלגו בדרך אל ההנקה, שהיתה דרך ארוכה משחשבתי. בפורומים הרבים ששוטטתי בהם באינטרנט, בלילות, קראתי סיפורי גבורה של אמהות שהיו נחושות להניק פגים ועברו דרך חתחתים עד להנקה מלאה. אמא אחת כתבה, שלקח לה חצי שנה ללמוד כיצד להניק את התינוק הפג שלה, ואני אמרתי לעצמי שחצי שנה זה המון זמן, ושאם זה מה שצפוי לנו - אין סיכוי שאחזיק מעמד. האחות הראשית התבוננה בטל ממושכות ואז פסקה: "הילד הזה יגיע להנקה מלאה. זה יקרה בשבוע ארבעים ושתיים". היא ביקשה שאספר לה אם נבואתה התגשמה. ובכן, ועוד איך. ובדיוק במועד שחזית. נראה שאין תחליף לנסיון רב שנים.

...טל שלנו כבר בן ארבעה חודשים וחצי, ורק עכשיו אני מרגישה שלאט-לאט, אנחנו עולים על דרך המלך. כל יום אנחנו מסמנים עוד התקדמות קטנה במסע המשותף שלנו: רק השבוע הצלחנו סוף סוף לעבור להנקה בתנוחת עריסה (פרונטלית). עד היום הנקתי את טל רק בתנוחת FOOTBALL צדדית, כשהוא אחוז תחת בית השחי שלי. לא הצלחתי להרגיש נוח בשום תנוחת ישיבה, והגב התחיל למרוד. כשהחלטתי שהגיע הזמן לנסות להניק בתנוחת עריסה, החליט טל מצידו על קפיצת גדילה – באותו יום הוא ינק כפליים מהרגיל, ואחרי ה"סדנא האינטנסיבית" הזאת הרגשתי שהשתלטנו על התנוחה, פחות או יותר.

אבל אנחנו ממשיכים ללמוד, לנסות ולטעות, לגלות מה נוח לו ומה טוב לי, מה הקצב שלו ואיך אני יכולה להתאים את עצמי, מתי הוא משתנק ומתי אני צריכה לשאוב, כדי להקל עליו. אני צוחקת כשאומרים לי שהנקה חוסכת כסף: מי שהעלה את הטיעון הזה לראשונה ודאי לא כיוון את דבריו להנקת פגים. המשאבים שגייסנו לטובת הצלחת ההנקה לא היו רק פיזיים ונפשיים, אלא בהחלט גם כלכליים: משאבה משוכללת ורבת-עוצמה שנרכשה לצורך השאיבות היומיומיות בבית, כריות הנקה (משני סוגים), אביזרים ועזרים שונים ומשונים, רפידות מכל סוג שהוא (בדומה לנסיכה על העדשה, כולן גירדו והציקו לי), חזיות נוחות יותר ופחות... פרוייקט ההנקה גבה מחיר, אבל היה שווה.

אינני יודעת, וכנראה שלא אדע לעולם, האם הייתי מצליחה להניק אילמלא היה טל נולד פג. האם הייתי מצליחה לגייס את הנחישות הנדרשת? ואולי לא היה בה צורך? אולי הייתי לומדת בקלות רבה יותר להניק תינוק שנולד במשקל שלושה קילו, בלי צינורות, מכשירים וחוטים? כדי לענות על השאלות האלו, אידרש לחוויה מתקנת נוספת. היום עדיין לא ברור לי אם תהיה כזאת.
אך כמה דברים כן ברורים לי. ברורים מאד: שטל הוא נס גדול, שכיום הוא מוכן לאכול (ולעכל) אך ורק חלב של אמא, ושלא הייתי מצליחה להניק אותו אפילו יום אחד ללא הליווי הצמוד והמרגש במסירותו של אסתר גרוניס. אסתר היתה לי ועודנה מורה תומכת וחברת-אמת במסע לקראת ההנקה, ומילותיה הטובות והמעודדות ברגעים הקשים וברגעי ההצלחה היו עבורי עולם ומלואו. אם טל שלנו מתפתח היום כמו תינוק "רגיל", עולה במשקל לשביעות רצונה של אחות טיפת חלב, מחייך את חיוכיו הראשונים ויונק בשמחה ובהתלהבות – הרי שאת רוב הקרדיט לכך, אני זוקפת לזכותה.

סיפור ההנקה של טל מוקדש, באהבה ובתודה מעומק הלב, לאסתר גרוניס.


סיפור ההנקה של טל התפרסם לראשונה בפורום לידה, לסיפור ולדיון המלא שהתפתח בעקבותיו