אם לידה היא התופעה היצירתית ביותר, הרי שחוויית לידה טובה, זורמת ובלתי מכאיבה היא יצירת מופת. האמנות היא ליצור יצירה כזו: נדירה אך אפשרית.
לידה היא היצירה הגדולה ביותר. היא מוציאה אל הפועל את מה שכבר קיים ומופנם, ומפיחה בו חיים. התינוק הוא תוצר הלוואי של הלידה.
כמו כל תהליך יצירתי עשויה הלידה להכאיב לאישה החווה אותה, אם אותה האישה אינה מסוגלת להיות יצירתית, כלומר, אם אינה מסוגלת להשתנות בכל רגע איכותי על-פי מה שהוא מביא עמו; אם אינה יכולה להתבטל לפניו, להיעלם אולי מבחינה מסוימת, להיות נייטרלית ביחסה לאגו שלה ולהפוך לצינור, שיאפשר לאותה היצירה להתבטא ולצאת דרכו. פתיחת צוואר הרחם היא בדיוק מה שמאפשר לתעלת הלידה להפוך לצינור.
איש אינו מבטיח שצורת ההתבטלות, שהייתה תקפה ברגע איכותי מסוים, תתאים לרגע האיכותי הבא.
הביטול אינו הדבר הפשטני, שמשתמע מהביטוי "ביטול עצמי" בנוסח "קטוֹנתי". משמעות הביטול היא שאת מתמזגת עם הדבר, מגישה את עצמך למשהו שזקוק לרצונך האמיתי כדי להתבטא. אם הרגע מביא אִתו אוכל ואת רעבה, את תהיי האוכלת, וההתמזגות שתבוטא דרכך תהיה אכילה. ההתבטלות שלך תהיה לוותר על האי-רצון שלא לאכול.
סביר להניח, שאינך מרגישה כל התבטלות כשאת אוכלת אם את רעבה, משום שלא נראה לך שאת מפסידה דבר כלשהו. אך את מורגלת באכילה. ואכן, הוויתור הוא על הרעב, ויתור על דבר שאינך רוצה בו באמת. כלומר, ויתור זה אינו ויתור אמיתי, אך הוא עשוי להיתפש ככזה. לדוגמה, כשאת סופגת השפלה מצד אדם מסוים, ואינך מגיבה לה כפי שבדיעבד את משוכנעת שהיית צריכה להגיב - הרי שסירבת לוותר על הצורך באותה המחילה על כבודך, שאינו רצונך האמיתי. רצונך האמיתי היה להגן על כבודך ולהשיב מענה. למרות זאת ברגע הפוטנציאלי של המענה שלך הרגשת, שאת "מוותרת" לאותו האדם שפגע בך. ויתור אמיתי היה ויתור על אי-רצונך לגבור או לוותר על אותו האלמנט שבך, שעצר אותך מלהשיב.
אותו האלמנט, שוודאי נתקלת בו בהזדמנויות אחרות, הוא אויב. ייתכן שההזדמנות הזאת לנטרל אותו חמקה מידייך, אך היא תחזור, שכן אדם "מושך" לעצמו הזדמנויות בצורת צרכים. הזדמנויות אלה מאפשרות לו לוותר על אויביו בצורת קרבן רצון. את מוותרת על רצון, שהוא רצונך לכאורה, ובדיעבד את רואה תמיד שהיה מדובר באי-רצון. אם כן, הוויתור הוא על צרכים שליליים, או בלשון אחרת: ויתור על אי-רצונות.
כששיערך אינו "מסתדר", ניתן לומר כמעט בוודאות שאטמת את עינייך מלראות את רצונך האמיתי ביחס לשיער באותו הזמן. התעורר בך צורך לתקן את המצב הפרוע ולעצב את שיערך יפה, אך פחד מסוים גרם לך לנסות ולכפות עליו צורת סידור שהצליחה בעבר אך שאינה תקפה עוד. בוודאי שהתסרוקת הישנה לא היתה רצונך האמיתי אך את לא האמנת שתוכלי למצוא חדשה. הביטי בילדות קטנות. כמעט תמיד השיער שלהן נראה כאילו יד אמן הניחה אותו, אפילו הוא פרוע, בדייקנות אסתטית מושלמת. אותן ילדות אינן נמנעות מלשחק ולרוץ ולתת לרוח לפרוע את שיערן, ולהסיט אותו מעיניהן כשהוא מפריע. הן מבטאות את עצמן מבלי לוותר על דבר. הן מבטאות את רצונותיהן, כך שאינן צריכות להתעסק כמעט עם ויתור על צרכים.
בדרך דומה, גם הלידה עשויה לעורר רצונות שהופכים לצרכים עזים, שאינך מורגלת בטכניקות של ויתור עליהם, והתבטלותך בפניהם אינה מובנת מאליה.
חשבי על תינוק. כשהוא רעב, ייתכן שבכיו נובע מבהלה שאוחזת בו עקב תחושת הרעב, ואין לו מושג איך לוותר על תחושה זו, עד שיקבל מזון שיגיש לו אדם מבחוץ.
חשבי על פרח. הוא קולט ובולע את כל הצבעים, מלבד הצבע שאין ביכולתו לקלוט, ובכל זאת, זה יהיה הצבע שעמו נזהה של הפרח. פרח אדום בולע את כל הצבעים שאינם אדום, והאדום הוא הצבע שקורן ממנו. זה שיווי משקל. האדום מתבטא באמצעות הפרח, שיכול לכל הצבעים שבעולם מלבד לאדום. הוא אינו נלחם בו, הוא מבטא אותו.
הצבעים שלך הם ביטויי הצורך שלך, והם מבטאים את שיווי המשקל שלך עם העולם. ה"אדום" שלך הוא מה שהיית מופתעת לגלות על עצמך, אם היית פוגשת את עצמך ברחוב.
אמנים גדולים, למשל ציירים שציירו יצירות מופת, הצליחו להביא לידי ביטוי ביצירותיהם דבר, הנוגע כמעט בכל מי שצופה בהן. בכל יצירת מופת ישנה אמת כלשהי, שאינה נמצאת ברבבות יצירות דומות, העשויות לתאר את אותו מושא היצירה בדיוק, לדוגמה פרחי חמניות.
ציירים אלו תיארו את היצירה כמי שהגיעה לעולם בלא התערבותם ובזכותה של האי-התערבות. לטענתם, תפקידם היה לשמש צינור פסיבי, שאִפשר ליצירה לעבור דרכו מממדי הרעיון או הרוח לממד החומר והביטוי הגשמי. לדבריהם, השימוש בסמים עזר מאוד לנטרול האגו ולזרימת היצירתיות.
כפי הנראה, אותם האמנים לא היו רפי שכל או נעדרי אגו, נהפוך הוא. נראה שהאגו, המוגדר על פניו כמכשול, היווה תנאי הכרחי לקיומו של אותו הצינור האנושי.
מכל מקום, אפשר ליישם את המלצתם בלידה, במיוחד במקרים של אגו או של שכל מפותחים: אפשר להשתמש בסמים המותרים לשימוש. הפטידין, לדוגמה, הוא מורפיום סינתטי, המנטרל במידת מה את האגו ואת מאפייניו (תחושת הזמן, היכולת להרפות שרירים ולהירדם בקלות אפילו למשכי זמן קצרים וכד'). מחיר השימוש בו נחשב נמוך יחסית לאם ולתינוקה (הזריקה היא התערבות חודרנית, ומלווה אליה מנת נוגד בחילה לסתירת השפעתו זו של הסם, שגם מרדים מעט את התינוק).
האפידורל מרדים, בין השאר, את שרירי הבטן התחתונה, ואילו הפטידין "מרדים" את ה"שריר" המנטלי, שריר השכל, שאינו מאפשר לך להרפות, ולפתיחה להתקדם. כפועל יוצא, הוא מקהה את הכאב, משום שהוא משבש את סדר העדיפויות המנטלי, שהיה לפני-כן נוקשה במתכונת מסוימת, שאולי הקשתה על היולדת.
גם גז הצחוק מאפשר שחרור מכבלים מנטליים, אם כי השפעתו מתונה בהרבה מזו של הפטידין. צריכתו בצורת שאיפה מעניקה ליולדת שליטה רבה יותר בכמות הנצרכת ומאפשרת לה צריכה לסירוגין (לעומת הצריכה ה"מנתית" המוחלטת של הפטידין והשפעתה ברמה קבועה לאורך זמן מוגדר). השפעתו של הגז חולפת בסמוך לגמר השימוש, ומחיר השלכותיו על האם ועל התינוק לטווחים הקצר והארוך נחשב נמוך ביותר, בעיני הרפואה.
זכרי, הלידה היא יצירת מופת פוטנציאלית שלך, ואת רשאית לקחת את כל העזרה שתזדקקי לה כדי לאפשר לה להיות נפלאה. מובן שאם אמונתך אומרת, שקבלת עזרה חיצונית היא כישלון מבחינתך, את רשאית שלא להיעזר.
לעיון בפרקים נוספים מהספר 'אמנות הלידה'
|
