קחו כמה רגעים כדי למצוא לעצמכם תנוחה נוחה, בשכיבה על הגב או על הצד או כל תנוחה אחרת שבה באמת אפשר לפנות מקום לדברים אחרים, עמוקים ורגישים יותר, דברים שהם יותר עדינים וחמקמקים וביישניים. ולהפקיד בצד את מה שדחוף כדי להתחיל ולפנות את הדרך למה שחשוב.
ובסודי סודות, במקומות שאיש לא רואה, מתחת לנקודות המיפגש שבין הגוף והמזרון או השטיח, הריצפה מרשה לעצמה לגלות עכשיו את הפנים הרכות שלה, ומתרככת מעט, כמו גומי מתחת לגוף. ככל שניתן יותר אמון בריצפה, כך גם היא מגלה יותר אמון, ומרשה לעצמה להשתחרר מהחובה להיות נוקשה.
ולמסור את המתח שנותר לתוך האדמה, כאילו לחבר חוטי הארקה למקומות שמחזיקים במתח, שלא נכנעים לזרימה. לראות את המתח שוקע דרך השכמות, הישבנים, העקבים וכל הנקודות שנמצאות במגע עם השטיח או המזרון דרך ערוצי ההארקה לתוך האדמה.
לאט לאט ההבעה משתחררת, נשטפת לצדדים ולתוך האדמה. האזור שסביב לעיניים מתחיל להתרכך ולהיפתח יותר ויותר לצדדים, סוחף בדרכו למטה כל מתח, מחליק את הפנים, מאיר אותן מבפנים, ובאור הזה אפשר לראות זרימה, נהרות של חלקיקים בהירים שזורמים ונוהרים, מבעד לעור.
הנהירה הזו מתפשטת מהפנים באדוות שהולכות וגדלות כלפי החזה והכתפיים והידיים והבטן, והאדוות מגיעות עכשיו עד לקצות אצבעות הרגליים. כל מה שהוא אטום ושאין בו תנועה, נושר לתוך האדמה כמו מטבעות מתכת. הנשירה הזו נשמעת כמו התחלה של גשם. והגשם המתכתי הזה מחלחל לתוך האדמה. ממלא את הנקבים החלולים , כמו דשן טוב.
והגוף הופך יותר ויותר קל וחופשי. התחושה עכשיו היא כל כך קלה, שאפשר ממש לצוף עד לתיקרה, לגלות בה, דרך עיניים עצומות את הנקבוביות הקטנות של הסיד ופרטים אחרים שרואים רק במבט מקרוב.
אפשר להתקרב לתיקרה עוד יותר, ולראות שהיא אינה כה יציבה כפי שהתרגלנו לחשוב. ממבט כל כך מקרוב רואים שהתיקרה אינה מוצקה עוד. החלקיקים הקטנטנים ביותר שלה רוקדים בינם לבין עצמם ריקוד אדיר של פרודות.
ולראות שאין עוד מחסום אמיתי, ובלי שום מאמץ אפשר לעבור דרך התיקרה הזו, החיה הגמישה והרוקדת, ולהימצא על הגג.
לנשום את האויר החדש של החוץ, להתענג עליו. אפשר לשכב על הגב או לצוף מעל הגג על גלי האויר, או לדאות כמו ציפור או לנתר בדילוג ענק מקצה הגג לקצהו או אל צמרת העץ או אל פנס הרחוב. ליהנות מהקלות, ורק לזכור לחזור ולשכב שוב על הגג, להביט בשמים.
למעלה בשמים, הרחק הרחק בקצה כל הקיצים, נמצא הכוכב שלכם. אין צורך למצוא אותו, הוא כבר מצא אתכם, והיום הוא שולח אליכם מתנה.
קרן אור שיוצאת מלב הכוכב שלכם, קרן שצבעה לבן חלבי, מפלסת לה את דרכה מטה. הקרן הזוהרת והחמימה הזו, פוגשת בדרכה כוכבים נהדרים שמשובצים כמו אבני חן בתוך שמיים רכים ושחורים כקטיפה. כוכבים לבנים וצוננים, כוכבים שקופים כמו ענבר, כוכבים כתומים חמימים ומצועפים וכוכבים שנראים כמו גרגרי אבק חלבי ונוצץ , שמתלכדים במערבולת רחבה סביב עצמם. כוכבים שהם תכולים ושקופים כמו גולות צבעוניות וכוכבים שחורים ומתכתיים. כוכבים קשים כמו יהלום, וכוכבים רכים וספוגיים. כוכבים ענקיים וכוכבים קטנטנים, שבקושי נראים.
כל הכוכבים קורנים בזוהר שפועם מלב לבו של הכוכב. לכל כוכב הקצב שמיוחד לו.
קרן האור ממשיכה בדרכה כלפי מטה, ועכשיו היא נכנסת לתחום שביל החלב. כוכבי הלכת שמוכרים לכם, צדק, נוגה, וגם הדובה הגדולה חשים בנוכחות של הקרן ומקדמים אותה בברכה, בדרכם שלהם.
הקרן מתקרבת יותר ויותר אל כדור הארץ שנראה מנקודת מבטה כמו גולה כחולה וירוקה ולבנה שהצבעים שלה נמרחו על פניה באיבחה סיבובית קדומה. וככל שהקרן יורדת נמוך יותר מיטשטש מראה השמיים שמסביב, ומראה היבשת תופס יותר ויותר מקום. ובתוך הקרן אצורה המתנה שהכוכב שלכם שלח.
הקרן נמשכת למטה, קרוב יותר ויותר עד שהגבולות שבין הימים והיבשות נראים כמעט ברורים. מהגובה שבו הקרן נמצאת ניתן לראות כבר את האזורים המיושבים שמנצנצים בלילה באורות החשמל, ואת האזורים הפראיים, הירוקים וצהובים ביום.
וקרן האור עושה עכשיו את דרכה אל היישוב שבו אתם נמצאים. מנקודת מבטה אפשר כבר להבחין בבתים, ברמזורים בכבישים ובמכוניות, ובצמרות העצים.
קרן האור מנמיכה בלי שום מאמץ כלפי מטה, אל הגג. ויחד איתה אתם נכנסים פנימה אל תוך החדר, למקום שבו אתם נמצאים.
הנוכחות של הקרן הזו חמימה ומוכרת, והמפגש המחודש הזה מאד נעים לכם. הקרן ממתינה לסימן הרשות שלכם, וכשאתם נותנים לה אותו, היא מתרחבת כמו זרקור שמאיר על במה ועוטפת אתכם, כדי לתת לכם את המתנה.
והמתנה שהכוכב שלכם שלח הערב, אין לה גוף או צבע או צורה. העקיבות היחידים שלה שההכרה שלכם יכולה להתחקות אחריהם הם בדמות ניחוח. ניחוח מאד עדין וקלוש, ניחוח שמשחק בתופסת עם ההכרה שלכם, כמו מילה שעומדת על קצה הלשון אבל מסרבת לחדור את מסך ההכרה.
והניחוח, שהוא מאד קלוש, הופיע לפחות פעם אחת בבהירות, בילדותכם. ניחוח שהוא מאד סודי ואישי ומוכר רק לכם, זר לא יבחין בו. ובכל זאת, עבורכם, אין שני לו. ואפשר לתת לצעיף הניחוח הדק והקלוש הזה לשחק אתכם בתופסת, לדעת שפעם יסכים שוב לחדור את סף ההכרה, להתייצב.
הניחוח האישי הוא פריט יקר שאיתו אתם מרהטים את החדר הפרטי שלכם. חדר שתמיד נמצא שם, במקום השקט, בתוך ההכרה. בתוך החדר הזה מוצג אוסף דברי הערך הפרטי שלכם. אוסף שמוצג רק עבורכם ושאפשר לבקר בו כדי לשאוב השראה והתחדשות.
והקרן נאספת עכשיו אל תוך עצמה, משנה את צבעה מלבן לוורוד בהיר וזוהר ואז לתכלת סגלגלה, מתלכדת שוב לתוך הלבן ועושה את דרכה חזרה אל הכוכב שלכם, נוסקת מעלה דרך הגג לתוך השמים. ואפשר להימצא שוב על הגג כדי להיפרד ממנה, ורק לראות את הכיוון שלתוכו נבלעה, כדי להודות בפעם הבאה שתביטו לשמים, לכוכב שלכם.
פרח אחד
למצוא לעצמכם תנוחה שנוחה לכם ולתת לצורות ולצבעים לשטוף את ההכרה. לתת להן לבוא וללכת כרצונן, להישאר או להימוג או להשתנות מבלי לוותר על שום דבר, רק לפנות מקום שקט, כמו במיטה לפני שהולכים לישון לקולות השקטים והעדינים יותר של הרוגע.
ולאט לאט להתחיל לפנות מקום על המסך הפנימי ולצייר פרח פשוט, חמישה עלים ועיגול פנימי, או כמו הפרח שהייתם מציירים כשהייתם ילדים.
ולהתבונן במרכז השקט, בעיגול הפנימי של הפרח, שהוא שקט ופנוי. וכל מחשבה או צורה שמגיעה למסך, אפשר פשוט להניח על אחד העלים, לתת לה להיספג לתוכו, בבזמן שלה. ואז לחזור ולהתבונן במרכז השקט, ושוב להניח אם צריך, מחשבה חדשה על עלה אחר. תמיד יש עלה פנוי כדי להניח עליו את המחשבה שצפה אל תוך ההכרה.
ורק לחזור בכל פעם אל המעגל הפנימי. ואפשר להרגיש, אפילו לשבריר שניה, את המעגל השקט. המקום הפנוי הזה הוא פתח של ערוץ מאד מיוחד. מרגע שהערוץ פתוח, משהו כבר זורם דרכו, ונמצא בדרך אליכם, אל ההכרה שלכם. תמיד אפשר לסגור אותו, אבל גם לחזור ולפתוח את הערוץ, כדי לקבל משהו שאתם רוצים בו באמת. רק לזכור שהפרח תמיד נמצא שם עבורכם.
ולחזור אל הפרח השלם, ולהתחיל לצבוע אותו בצבע הראשון שעולה בדעתכם. או לתת לצבעים ולצורות לנזול ולמלא את העלים כמו צבעי מים או טושים שמתמזגים. ולתת למרכז להישאר ריק או להתמלא בצבע או בכל נוכחות אחרת ולאפשר לה לפעום בקצב משלה.. והפעימות יכולות להיות איטיות כך שנדמה שהנוכחות רציפה, ואפשר גם שיהיו יותר מהירות. ואולי הפרח רוצה להשתנות בתוך הפעימות, להניח לו לעשות את זה.
וכמו עדשת זום משוכללת, להתרחק מהפרח וזה לא משנה אם הוא נינוח ושלם או דינמי ומשתנה. רק להרחיק את העדשה ולראות שהפרח הזה הוא אחד מחמישה פרחים כאלו שצומחים על ענף אחד של שיח, ולשיח יש לפחות שלושה ענפים שפרחים ועלים פורחים עליהם.
ואפשר להרחיק את הזום עוד יותר ולראות שהשיח הוא רק אחד מכמה שיחים כאלו שצומחים באותה ערוגה. הערוגה גדולה יותר מהשיח, והשיח גדול מהענף ומהפרח הבודד ועדיין כל פרח ממשיך להתקיים בשלמותו עם צבעיו וריחו ומלאותו או ריקותו ויציבותו או קלישותו. והערוגה מלאה בשיחים פורחים.
וכשהעדשה מוכנה להמריא ולהתרחק עוד מעט, אפשר לראות שהערוגה היא חלק מגן שם פורח ומקסים, שהוא רק גן אחד מתוך עשרות גנים פורחים שמשובצים בעיר אחת. וכשהעדשה מתרחקת גבוה יותר אפשר לראות שהעיר הזו המשובצת גנים, היא רק אחת מאלפי ערים שבהן פורחים גנים שבכל אחד מהם ערוגה. ולנשום את הגודל הזה, נשימה עמוקה שמריחה את כל הפרחים האלו בבת אחת, ולאפשר לגודל הזה להיות מוכל בכם, להגדיל אתכם מבפנים, מבלי לוותר על הגודל הרגיל שלכם.
העדשה מתרחקת שוב בקלות, ואפשר לראות שהערים הן חלק ממדינות, מאות כאלו, שמכילות המון ערים שמכילים עוד יותר גנים שמכילים המוני ערוגות ואינספור פרחים.
והעדשה מתרחקת והמדינות הן רק פיסות על כוכבי לכת ושבת, שכמותם יש כמספר גרגרי החול, ושמים אדירים משתרעים בין כל הכוכבים.
וגדולה מכל אלו היא ההכרה, שמכילה את כולם. את הכוכבים, השמיים שביניהם, המדינות הערוגות והפרחים, כל הפרחים שבעולם. כולם מתקיימים זה בצד זה בלי דוחק, בשלווה מופלאה בתוך מדבריות ההכרה הפתוחות והעצומות לאין סוף ולאין התחלה.
הכל שקט ומתקיים ללא דופי בתוך ההכרה. ההכרה שגדולה יותר מכל מחשבה וצורה, ובכל זאת אין לה גוף. ההכרה הזו יכולה להכיל כל עוצמה, להוליך כל אור, כל עוד היא זוכרת את עצמה ומודה על היותה באמת.
ולהניח שתי כפות ידיים חמימות ורכות, קמורות כמו כוסיות מעל עיניים עצומות.ולכוון במחשבה את הנשיפה פנימה אל תוך כפות הידיים, למלא את האזור שבין כפות הידיים ובין העפעפיים בהבל פה חמים ולח. העפעפיים מגיבות לחום וללחות, משתחררות ונפתחות לצדדים, שותות לתוכן את הלחות.לאט לאט העור סופג לתוך עצמו יותר ויותר חום ולחות, והעפעפיים הופכות מעט תפוחות, כאילו ישנתם עשר שעות ברציפות. לתת לעפעפיים לספוג לתוכן עוד לגימות, ככל שיוכלו של לחות וחום, ואז רק לראות בדמיון איך שכשתסירו את הידיים, העפעפיים יישמרו על הלחות והתפיחות הזו, כמו עלי כותרת טריים ולחים של פרח רענן. ולאט לאט להסיר את כפות הידיים. לתת לעפעפיים לפגוש באויר הקריר שבחוץ מבלי להתכווץ. העפעפיים לחות, חמימות ורעננות. ולשמור על הטריות הזו כמו על פרח יקר למשך השניה הבאה, והיום, והתקופה, לתת לה לשזור את עצמה, כמו חוט שני, פעם אחר פעם .
חבצלות המים
במחשבה בלבד, לאט לאט להתחיל להניח בצד את כל החבילות הכבדות, כאילו בדיוק הגעתם הביתה עם המון סלים ושקים. קודם כל להכניס למקרר את מה שיכול להתקלקל בחוץ. אחר כך להניח את כל הסלים והארנק והמעיל והתיק הגדול, ולהסיר את הנעליים הכבדות. להתחיל לממלא את האמבטיה שלכם במים חמימים וריחניים. למזוג לתוך האמבט קצף ושמנים או מלחים טובים ולתת למים לקלוח כמו מפל לתוך האמבטיה. ולהיפטר מהשעון ומכל מה שלא סובל מים, כדי להתכונן ולהיכנס לאמבטיה. להתפנות ממה שדחוף כדי לפנות את המקום למה שחשוב, ולתת לעצמכם ליהנות.
עשיתם את כל ההכנות, ועכשיו אתם נכנסים למים. המים נפלאים, עוטפים אתכם בחמימות שתומכת בגוף באופן מושלם.
אפשר להישען אחורה ולתת לגלי החמימות להיספג פנימה אל תוך הגוף, להתפשט בגלים נעימים יותר ויותר מרככים יותר ויותר. לתת לידיים לצוף, להבחין איך בועות הקצף מתפצחות ברעש המיוחד שלהן.
והראש והצוואר ומעט מבית החזה ואולי הבטן הגדלה צפים ומציצים מעל למים, ועם כל שאיפה אפשר לראות איך יותר מבית החזה מתגלה והמים והקצף נסוגים לצדדים. עם כל נשיפה המים עולים וסוגרים שוב מעל בית החזה, נפגשים ומתאחדים מחדש.
עם הנשימה הבאה פנימה המים נסוגים, והנסיגה הזו דוחקת לצדדים גם את בועות הקצף עד לדפנות האמבטיה, ונראה שגם דפנות האמבטיה מגלות את הצד הגמיש שלהן ומתרחקות, רק מעט, כמו גומי לצדדים. ועם הנשיפה המים והאמבט מתרחבים שוב, והמים עוטפים אתכם מחדש.
עם כל מחזור נשימה אפשר להרחיב את ההשפעה הזו יותר ויותר לצדדים ולראות איך גם האויר, קירות האמבט, הבית, העצים והרחובות והים עד קצה האופק מושפעים מהנשימה שלכם. מתפשטים ומתרחבים בכל נשיפה שלכם ומתכווצים ונסוגים עם כל שאיפה.
וכמו המים שמלמעלה, כך גם המים מתחת, וקרקעית האמבט והריצפה והאדמה שמתחת מושפעים מהנשימה.
כל היקום נושם ביחד איתכם.
ולמצוא את עצמכם בשער של ארמון שיש לבן ועצום. אתם נכנסים לתוכו, ורואים שהוא מלא בעמודי שיש לבנים חלקים ומפוארים. העמודים יורדים מהתקרה הגבוהה והמעוגלת כמו של קתדרלה אל הריצפה. והתיקרה זוהרת מבפנים בצבעים נהדרים שמתחלפים וזוהרים בקצב קסום משל עצמם.
ולמצוא את עצמכם מטפסים על אחד העמודים, מחליקים כלפי מעלה בלי מאמץ , עולים גבוה יותר ויותר אל התיקרה. ממרומי העמוד אתם מביטים מטה, ורואים שהריצפה מכוסה במים צלולים ושקטים, שעליהם צפות חבצלות מים יפהפיות. לכל חבצלת צבע אחר, גוון עדין ומדהים, ומרכזה קורן באור, כמו נר נהדר.
החבצלות ממש קוראות לכם, ובקלות אתם מחליקים מטה, מגיעים מאד קרוב לפני המים. אתם מושיטים את היד ואוספים אליכם חבצלת נפלאה אחת. כשהחבצלת בחיקכם, אתם מתחילים שוב לטפס כלפי מעלה, ומוצאים את התינוק שלכם נח בחיקכם. עמוד השיש מושיט עלה שיש לבן לצידכם, כך שאפשר לשבת עליו עם תינוקכם, להביט לתוך עיניו, לראות ולדעת בוודאות שאין דבר שנסתר ממנו. ולראות את החבצלת משתקפת מתוך עיניו, שרואות את החבצלת משתקפת מתוך עיניכם, השתקפות בתוך השתקפות שסך הכל שלהן הוא חבצלת אחת.
ותינוקכם יודע שעליו לשוב עכשיו, ידיעה שמשתקפת בדיוק בו בזמן גם אצלכם, ולראות את התינוק נעטף שוב לתוך מי השפיר, מוקף בחבצלות מים נהדרות, שלו, בטוח, מוגן וקורן.
הלידה
ולעת בין ערביים, נכנסות עשר פיות קטנות אל העולם, ח ולכל אחת מהן פני חרסינה יפהפיות וכנפי פרפר לבנות דקיקות, בוהקות כפנינה. הפיות חוברות זו לזו ונוחתות על שפת האגן, וניתן לראות שכנפי הפרפר שלהן נראות כמו דגם קקטן ומדויק של האגן.
הפיות שרות לאגן הלבן, עד שהוא דומעע טיפה לבנה אחת, שמאדימה והולכת, עד שהיא נושרת לתעלת הנרתיק.
הערב יורד, כוכב ראשון יוצא ומתגלה, ומכל כוכב שמתגלה שבשמיים יורד אנך של אור, ורותם את עצמו לצוואר הרחם. אנכי האור שיוצאים מלב ליבו של כל כוכב שבכל שמיים וחוברים יחד לצוואר הרחם הם חבלי הלידה. חבלי הלידה נועדו לעבודה, וכל כוכבי השמיים נרתמים לעבודה הזו. את אינך צריכה לעשות דבר. רק לבטא את רצונך האמיתי, ולעולם אין סתירה בין רצונך האמיתי לזה של היקום. היקום רוצה לבטא דרכך את רצונו ולהוליך נשמה חדשה אל תוך העולם.
והחבלים מתחילים למשוך את צוואר הרחם שלך כלפיהם. מעלה ועד קצות הרקיע. כל כוכב מושך אותך לכיוון אחר. ובכל רגע ישנה דרך אחת, רצונך האמיתי שבה אין סתירה בין משיכות החבלים. את מבטאת את ככל העוצמה הזו מבלי לכאוב. ואת מוזמנת למצוא את המחול האישי שלך סביב כל ציר.
וכשאת מביטה אל החבלים, את רואה שקצה אחר שלהם כרוך כמו צעיף סביב פרק היד של נשים שמחוללות במעגל סביב עמוד. העמוד הוא הציר, והנשים הן חברותיך הקדומות שבאו להיות איתך ולהזכיר.
הנשים יפהפיות וטובות ואוהבות ואת אחת מהן. הן רוקדות ריקוד מאד חושני ואירוטי, שדיהן הגלויים מעוגלים ומקושטים, ידיהן קלות ומכשפות את האויר לצורות כמעט מוחשיות, וריקוד הבטן שלהן סוחף. מוקסמת וקורנת את מצטרפת אליהן, שוכחת את כל מה שמנע ממך להצטרף קודם לכן.
את מלאה בעצמך, מאושרת, אינך מחויבת לדבר. הזמן נשטף לו הרחק, בלי להותיר זכר, גורף איתו אולי גם את התינוק, והבטן. מסיר את כל הכבדות. אינך מחויבת לדבר. אינך מוותרת על דבר.
ותוך כדי ריקוד את רואה ומבינה שאתן עומדות על אדמה שצפה כמו עלה נימפיאה אדמוני שהתנתק על נהר רחב ויפהפה. הנשים שרוקדות, ואת ביניהן, מאיטות מעט את קצב הריקוד. ההבנה הזו פגשה את כולכן בו זמנית. והזרימה אולי גוברת והנהר מתעקל ומתפתל. אפשר להיפצע מהחבטה אל הגדות, אבל אפשר גם לזכור ולהרחיק אותם הצידה, או להיאחז בכלי השיט או בכל תושיה אחרת שהרגע מאפשר, ולזכור שתמיד יש דרך נוספת, ובדיעבד קוראים לה תושיה. הנוף שלגדות הנהר משתנה במהירות. ממדבריות לוהטות כאש לכריי דשא צוננים שקסדת שמי פלדה סוככת עליהם כמו יד שלוכדת חיפושית תמימה. ולפתע אגם מי קרח המקפיא את הרגליים.
מבלי לדבר או להביט מזכירות לך הנשים שכל נשימה צובעת אותך מבפנים בצבעי הנוף שמבחוץ, ואת יודעת להימנע מלנשום פנימה לקרבך את מה שאינך רוצה בו. הנשיפה שלך מחממת ונושפת רוח חיים בתמונת הנוף שמבחוץ. הנשיפה היא המפתח לשינוי הנוף. ואת שולטת בנשימה בלי פחד, ובנופים.
כל הנשים מכוונות עכשיו כלי נגינה קדומים. נבל ושופר ותוף כדי לשיר לתינוק שלך שירה קסומה. הצלילים מסתלסלים מותירים אחריהם עקיבות מעעושנים של נתיבי הזרימה שלהם, נמשכים לתוכך מלמטה, דרך פתח הנרתיק. כמו שירה מכושפת של בנות ים המושכות יורדי ים למצולות, מושכים הצלילים את תינוקך מטה, נמוך יותר לתוך העולם.
וברגע אחד נעלמות הנשים, השתקפויותיך מתלכדות לאחת שאת הינך, וחבלי הלידה שזרועות אור הכוכבים שלהם אוחזות בצוואר הרחם שלך מזהיבים בקצותיהם, כמו משפך לבן ששוליו זהב. כיפת ראשו של התינוק מכותרת בכתר זהב דקיק של שפת צוואר הרחם העוטרת אותו סביב סביב כמו כתר מלכות. העולם עוצר מלכת, הכוכבים דוממים וברגע אחד מצלם היקום כולו את עצמו לתוך תינוקך, מטביע את חותמו בדמות הנשמה של תינוקך.
תינוקך נולד מתוך צוואר הרחם שלך לפני שהוא נולד מתוך פתח הנרתיק שלך אל העולם.
המעמד, האור ו הולדת נשמתו של התינוק ממלאים אותך בעוצמה אדירה. עבודת הלחיצה החוצה נעשית דרכך מאליה. תינוקך הוא רצונו של היקום, ואת מבטאת את הרצון הזה, בהנאה, בדרך שלא יכולה להתבטא אלא דרכך. ותינוקך כבר בחוץ. את חובקת אותו אל גופך. את מורשית לראות את פלא חבל השורר שאינו יכול להתקיים יותר משאינו בסוד. ולזכור. תינוקך בזרועותייך ואתם מביטים האחד בעיני השני בפליאה אין-קץ המציפה אותך עד גדותיך. האושר גולש ממך, פראי כמו גלי ים. תינוקך, השתקפותך הזכה, יודע את הכל. הביטי לתוך עיניו ותדעי. הזכרי, ובכך תאפשרי גם לו לזכור.
הלידה שלך כבר קרתה. היזכרי! והלוואי שתלדי היטב.
חוט הזהב
לאט לאט תעבירו את תשומת ההלב שלכם לנשימה, בלי לנסות ולשנות כלום , בלי להתערב.
רק לצפות מהצד במה שיש. והנשימה פנימה שמגיעה לתוך הגוף, מחדשת אותו ומרעננת. מביאה איתה לגוף את מה שהוא זקוק לו בדיוק ברגע זה. כל נשימה מביאה איתה מתנה חדשה.
והנשיפה החוצה שאוספת מבפנים את כל מה שעשה את שלו ויכול ללכת
|
