המסיכה

מאז ומתמיד נחשב למיוחד. עוף מוזר אבל מבריק. כשזרקו אותו מהתיכון, עם שני שליליים אבל במיוחד בגלל הברק המחוצף בעיניו שגרמו למנהלת להרגיש נחיתות מוזרה, השלים בגרות אקסטרנית תוך חצי שנה. הוא היה מטורף על לימודים, אבל לא היה מסוגל להתחייב לשום דבר שנמשך למעלה משנתיים. זה היה הגבול שלו. גם עם נשים.
תוך שנתיים מאומצות סיים את קורס התיכנות, וניסה להקים עם חבר מהתיכון "סטרט-אפ" של בית תוכנה. זה לא הלך. היה לו את החזון, אבל לא את התחת לשווק ולחלטר במרתונים. העבודה היתה סבל אמיתי, סיזיפי, עבורו. כמעט שש שנים הסתובב בין חברות צעירות, אבל עם כולם זה נגמר בפיצוץ.
אחרי כן נחטף אל בין כנפיה המגוננות של חברת היי-טק גדולה ומבוססת. כל התרבות הארגונית, על עצמות הפינוקים וההטבות, נראתה לו כעבדות בנעליי בית נוחות. יום עבודה של תשע שעות בחלל הפתוח ספון השטיחים מקיר לקיר ומכונת האספרסו, השרה עליו לחץ אטומי. למעלה משמונים אחוז מזמן החשיבה שלו הושקע באיך לעזאזל אני יוצא מכאן וכובש את העולם. בדמיונו הקודח הקים כל יום אימפריות היי-טק ו"סטרט-אפים" למיניהם, המציא מדריכים ידידותיים לאינטרנט, ייבא פטנטים, פתח קניונים, כתב ספרים, ברח לקאריביים והפך מורה ליוגה, ואת כל הבועות המחשבתיות האלו ניפץ פעם אחר פעם. את עשרים אחוז הפנאי שנותר במחשבתו, השקיע בעבודתו. כמי שכפאו שד, תיקתק באפס זמן את המיכסה שצופתה ממנו, מה שלא הפריע לתוצר שלו לעלות באיכותו על זה של עמיתיו לצוות. השורות שלו היו נקיות כמעט לחלוטין מבאגים, והבהירות בה חתר אל מטרות היישומים, הרשימה את ראש הצוות כל פעם מחדש. הטקסטים למשתמש שחיבר הבהיקו כפנינים על רקע אלו של האחרים.
אווירת התחרות המוסווית היטב בין התכנתים, היאפים הבורגנים הצעירים, העיקה עליו. מצד אחד, ידע, רק עוד מאמץ קטן והוא מקודם ושוכח ממבטיהם המקנאים, מצד שני, גם המעט הזה היה הרבה למעלה מכוחותיו של מי שחיפש, תמיד, בכל כוחו, משהו אחר. הוא היה אויבן של מערכות. בז לבינוניות וסגפן, באין אלטרנטיבה שתהלום את אופקיו. מבט שלו היה קודח בתוכחה לנבכי הנשמה, ואנשים התרחקו. יצא לו שם של זאב בודד. גם את מערכות היחסים שלו לא היה מסוגל לתחזק, ומצא את המזכירה מהבהבת רק לעיתים.
כמעט על סף התמוטטות רגשית, עזב עם פיצויים שהספיקו לחצי שנה נזירית. בגלל שלא היה לו תואר, העניין של דמי אבטלה נוחים ירד מהפרק, והוא החליט לשבת בדירת החדר שהשאירה לו סבתא עד שייצא עשן, ויימצא בעצמו את הכוחות להחליט מה לעשות.
חודש וחצי בלע ספרות אזוטרית חדשה באלף שקל, וישב בבית-אריאלה כדי לקרוא בחינם את זו הישנה יותר. כל הספרים הצביעו על נתיב אחד: תהיה עצמך, והכסף יזרום. תן לשפע להיכנס, פשוט על-ידי כך שתיעשה לצינור. תהיה רפוי. תהיה אתה, ותראה שתצליח.
עם הסיגריה העשירית ביד, נרדם. כשהתעורר בבעתה לתוך העשן הלבן והמצחין שהיתמר מהמזרון, ממכנסי הג'ינס שהיו כבר חצי אכולות בלהבות האש, שאחזה גם בווילון המוסט, חישב לבו להתפוצץ. עיניו צרבו כאילו עשרות סכינים ננעצו בבסיסן, והסירחון הנורא של העשן היה צמיג ותקיף בגרונו כמו פלסטלינה איומה ושורפת. לא היה סיכוי להגיע לדלת, וגם חלון השירותים אליהם היתה עדיין גישה, היה מסורג ונעול. כמטורף פרץ דרך הלהבות לתוך הארון. מזמן חשב שחבל שלא מיידעים את אזרחי המדינה לגבי תפקידו הסביר יותר של הפריט העיקרי בערכת האב"כ. הערכה נשלפה מתחת כיסוי בד משוק הפשפשים שסחב עמו שנים. בצבת אצבעותיו, קרע את הקרטון מפינה אחת, ובשיניו, שאחת מהן נשברה כשנשך את סיכת המתכת שהידקה את סרט האריזה השחור, הגדיל את החרך עד ששלף את מסיכת האב"כ. הוא הספיק לחבוש אותה, להסיר את המכסה ולהדק את הרצועות עד שאיימו לחדור לבשרו.
שני הכבאים שפרצו לדירה חשבו בהתחלה שנשרף. לאט לאט התבררו לעיניהם תוויה המפלצתיים של מסיכת האב"כ כהקלה אדירה. הוא בסך הכל התעלף, נושם בכבדות דרך המסיכה המבעיתה. גאון. למרות זאת, לא נראה למקבל ההחלטות שכדאי ליידע את הציבור בעניין. הידיעה הוצנעה בעמוד שש.

רוצים עוד?