ישראל שוב במלחמה. צפון, דרום, חיפה, צפת. מציאות לא פשוטה למבוגרים, סוריאליסטית עבור ילדים ועל אחת כמה וכמה להורים שצריכים לתווך אותה לילדים.
"מה ואיך לומר לילד שלי לאור המצב, איך להכין אותו...?"
התשובות משתנות בהתאם לגיל הילד, לאזור שבו הוא גר ומידת הסכנה בו ובהתאם לאווירה בבית.
אני מציעה קודם כל להקשיב להנחיות של פיקוד העורף ולא לחשוף ילדים מעבר למה שנחוץ באזור שלהם.
בהנחה שצריך לקחת בחשבון מקלטים וכו´ - כדאי מאד לבקר (סתם כך) באזור במקלט/חדר מוגן... ולשחק בו, לשהות בו קצת, אם זהו מקלט שמשתמשים בו מספר ילדים - לעשות "קייטנה" קצרה שם (של שעה-שעתיים).
במקום `החדר המוגן` - `החדר החזק`
כמו שהצעתי במלחמת המפרץ - אני מציעה לקרוא למקום שייבחר כמקום מגן "החדר החזק" או "המסדרון החזק" או "המקום החזק" וכו´. למילים יש משמעות גדולה גם אצל מבוגרים ובוודאי אצל ילדים - ועוד יותר אצל ילדים צעירים.
חשוב להסביר שהצבא שומר עלינו, הממשלה מחליטה, עושה, פועלת וכו´. לתת לילד הרגשה שיש מי שיודע מה הוא עושה ועושה זאת בהצלחה - ויחד עם זה: לא להבטיח לילד שעולם כמנהגו נוהג ולאפשר לו להביע את כל טווח רגשותיו, כולל פחד וחולשה, כעס וכו´. אין צורך (ואפילו מזיק) להיות גיבורים. מותר להיות אנושיים וחלשים - אלא שאנחנו, המבוגרים (הורים, מחנכים, מוסדות...) אמורים לתת לילד את התחושה שאנחנו שולטים במצב ואיננו מאבדים עשתונות. מותר להראות שגם אנחנו חוששים, מתוחים - אבל איננו חסרי אונים ואיננו מאבדים שליטה. זו פריבילגיה שאין למי שאחראי על ילדים ונמצא איתם בקשר.
שיגרה, נשימות חיבוקים
תנו לילדים לצייר, לשחק משחקי דמיון, לנוע, לשמוע מוזיקה, לשיר, לפעול. פעילות, סדר יום, שיגרה - מרגיעים מאד.
אם הילד בלחץ גדול מאד - עשו איתו תרגילי נשימה, חבקו אותו, דברו איתו, הרגיעו, אפשרו לו להתבטא, ארגנו את הרגשותיו במילים ("אתה מפחד - וזה בסדר. מותר לפחד. אני שומרת עליך. אנחנו במקום בטוח. הרעש יעבור עוד מעט...").
אם תהיינה צפירות / אזעקות: לילדים בגיל 5 בערך ומעלה - ניתן להסביר להם שהצפירה היא סימן מוסכם שאומר לגשת ל...,.
כאשר מדובר בילדים צעירים יותר: כדאי לעשות איתם "טו..." כמו הצפירה ויחד עם המשחק הזה לגשת למקום המוגן. זהו מצב הזוי לא מעט - אבל המרכז הוא כרגע הילד - ואנו מנסים להרגיע אותו. אמרו לו שזו צפירה כמו של רכבת או כל דימוי אחר שתמצאו. התיידדו עם הצפירה, שחקו עם צליליה.
חשוב להכין במקום המוגן כמה צעצועים של הילד, חיתול, בקבוק מים, כרית או כל חפץ אהוב עליו - וכמובן גם פנס, טלפון וכו´.
חשוב מאד שגם לכם, ההורים, יהיה מקור תמיכה עבור עצמכם, מישהו להתקשר אליו, משהו שירגיע אתכם (גם אתם צריכים שם את "חפץ המעבר" שלכם...).
איך מסבירים למה אנחנו במקום המוגן?
כל הורה ועמדותיו. כדאי לא להכביר בהסברים. לומר שיש אויב (לא הייתי משתמשת במילה "רעים") שניסה להתקיף את האנשים, הצבא יודע שהמקום הזה בטוח ולכן הורה לנו להישאר כאן עוד זמן מה. הצבא מגרש את האויב, נלחם באויב... וכו´ ושומר עלינו.
תשובות קצת דחוקות - אבל במצב לא נורמלי אין הרבה היגיון נורמלי ואין תשובות מושלמות לילדים.
לא כדאי לראות בילדים שותף מלא לחוויה שאנו עוברים כאנשים בוגרים (גם אם הם מאד נבונים ומפותחים מבחינה קוגניטיבית יחסית לגילם הצעיר – אין זה אומר שהם מסוגלים להתמודד ריגשית עם המעמסה הקשה של הידע הקשה)- ולא כדאי לפרט לגבי המצב מעבר למה שמתחייב - אבל חשוב מאד לא להסתיר מהם את המשבריות שבאוויר ולא לעשות הצגה של "הכל בסדר" ו"לא קרה שום דבר".
ובעניין החשיפה לחדשות באמצעי התקשורת: אני מציעה לחשוף ילדים בגיל הרך לחדשות במידה מבוקרת ולא להרבות מדי בצפייה בהן או בהקשבה להן.
חשוב לחזור למכסימום סדר יום שיגרתי- כלומר: משחקים, פעילויות פשוטות ומוכרות, ארוחות, שינה, טקסים ביתיים (כמו סיפור לפני השינה)...
ואחרון: לא לפרק את הגבולות בבית. הגבולות הם מקור ביטחון של הילד וויתור עליהם יוצר מתח נוסף וחוסר אוריינטציה של הילד. חשוב לשמור על גבולות - עם הגמישות המתבקשת מהמצב.
"עושה רושם שהילד גילה לראשונה בחייו הקצרים את המשמעות של החיים הסבוכים והמטורפים שלנו כאן"
באשר לילדים מעט יותר מבוגרים. הנה שאלה של אם לילד בן תשע שהופנתה אלי בפורום האתר. המשתתפת, הוטיקה, שואלת:
"הבן שלי (עוד מעט בן 9) ראה חדשות וקלט את המושג "טילים ארוכי טווח".
עכשיו הוא עסוק בחישובי קילומטרים (המרחק בין חיפה לת"א, למשל) כדי להרגיע את עצמו, שהטילים לא יגיעו אלינו לת"א.
זה כמובן משפר את מיומנויות החיבור והחיסור שלו, אבל מטריד אותי:)
הסברנו כמובן את כל המסרים שחשבנו שצריך להעביר: שצה"ל חזק, שיש מקלטים מבטון חזק, שהטילים בכלל לא מגיעים עד אלינו ושבכל מקרה לא יאונה לנו כל רע. אבל הילד חשוף לחדשות (אני מודה שאני צמודה לדיווחים, נסערת ולא מאד מסננת), אנחנו מדברים על "המצב" ועושה רושם שלראשונה בחייו הקצרים הוא מבין את המשמעות של החיים הסבוכים והמטורפים שלנו כאן.
מה תוכלי להציע לי לעשות כדי למנוע פחדים מיותרים?
תודה גדולה"
תשובתי במקרה זה:
אני מניחה שהילד שלך מתאפיין (לא רק עכשיו ולא רק במצבי לחץ) ברציונאליות רבה ופועל "דרך הראש", החשיבה, החישובים, הקוגניציה.
ייתכן שדווקא החישובים מרגיעים אותו. אולי לא התוצאות- אבל עצם התהליך של החישוב. סביר שהוא מרגיש כך שהוא שולט קצת יותר במצב. האוריינטציה הלוגית יכולה להיות כלי עזר לילדים/אנשים מסוימים. לכן - אל תמנעי ממנו את החישובים. יחד עם זאת - תני לו גם דרכים אחרות לבטא את הקושי (ואני מנסה "לנחש" ממה שכתבת ולתאר לעצמי את הילד - ולהציע משהו שאולי יתאים לו): לעשות הצגה של הכוחות (הטובים והרעים), לתכנן אסטרטגיות, לכתוב מכתבים לראש הממשלה עם הצעות (אל תצחקי. זה יכול להרגיע אותו מאד) - ויחד עם זאת: חשוב שיפנים שהאחריות איננה עליו, שיש צבא ומי שמתכנן וכו` (גם אם את עצמך מפקפקת ביכולות של המנהיגות- אל תעבירי את המסר הזה לילד) ושהוא ואתם בידיים טובות. לפחד - מותר, אפילו קצת רצוי. להביע פחד - רצוי (תני לו מודל בהתנהגות שלך שיציג גם חשש וגם התארגנות ואופטימיות), תני לו דרכים נוספות כמו ציור, מוזיקה, תנועה ופעילות...
אני חוזרת ומזכירה שוב שחשוב מאד לשמור על שיגרה ככל הניתן!!!
חשוב להשתדל (גם את עצמך) להתנתק קצת מהרדיו/טלוויזיה ולארגן לעצמך שיגרה וסדר יום עם פעילויות של עבודה/חופשה... כל מה שתכננת מראש. הרגיעה שלך תשפיע מאד על הרגיעה של הילד.
המתח של הילד יכול לבטא סיפור פנימי ש`צף` עכשיו בעזרת הלגיטימציה שיש למתח
והערה נוספת, למרות שלא עלתה משאלתך:
אני מבינה מהודעה קודמת שלך שעלתה כרגע בזיכרוני שאת בתחילת הריון. גם ההיריון "תורם" לא מעט לתמונה- עבורך ועבור כל המשפחה, כולל הילד בן ה- 9, גם אם עדיין איננו יודע פורמאלית על ההיריון. ההיריון קיים כבר בבית ובחייו - גם אם עדיין לא הוכרז עליו.
קחי בחשבון שהמתח של הילד יכול לתפוס טרמפ על המצב - אבל לבטא גם סיפור אחר פנימי (כמו ההיריון או כל קושי אחר שקיים שם זה מכבר) וצף "בעזרת" הלגימיטציה שיש עכשיו למתח.
דרורית אמיתי-דרור היא מומחית לגיל הרך
יועצת להורים, גננות ואנשי חינוך
http://www.ganyeladim.co.il/drorit.asp
052-2322420
|
