הורים רבים, טריים וותיקים כאחד, נתקלים לא אחת בהתלבטויות רבות לגבי אופן ההתנהלות שלהם עם תינוקותיהם הרכים, כאשר עננה כבדה של חשש כי יקנו להם הרגלים לא נכונים עומדת מעל ראשם. הם עומדים מול ציפיותיהם מעצמם וציפיות הסביבה מהם ותוהים כיצד עליהם לנהוג מול צרכיו התובעניים של התינוק מחד והרצון להפוך אותו ליצור עצמאי ככל הניתן מאידך.
המוסכמות החברתיות מהדהדות מכל עבר ולא נותנות מנוח. תמיד טענתי כי מאז שבני נולד, אם הייתי מקבלת דולר אחד בכל פעם שמישהו היה אומר את צמדי המילים "תרגילי אותו" או "שלא תרגילי אותו", לא הייתי צריכה לעבוד בחמש השנים הקרובות (לפחות..). אם אלה קרובי משפחה או אנשים ברחוב, או אפילו (אמיתי לגמרי) העוזר של הצלם בחתונה שאליה הלכנו בהיות אלעדי בן חמישה שבועות, שחש בצורך עז להזהיר אותנו כי אם נחזיק אותו יותר מידיי על הידיים, הוא עוד יתרגל לזה, והסוף יהיה רע ומר.
אז מדוע כל כך מפחידים אותנו ההרגלים האלה? לכל אחד מאיתנו יש ודאי לפחות הרגל אחד שהיה שמח להיפטר ממנו. האחד לא עלינו מעשן, שני כוסס ציפורניים ויש את ההיא שכל היום ממוללת בשיערה. המילה הרגל כמעט תמיד גוררת אחריה את המילה "מגונה" ומזכירה כמה חסרי אונים אנחנו בנסיונותנו הרבים, שלרוב עולים בתוהו, להיפטר מהם.
את החוויה שלנו בהתמודדות מול ההרגלים הללו אנחנו משליכים על הטיפול שלנו בתינוק. כל צורת טיפול שנחשבת כפינוק יתר בעיני החברה, כמו: הרדמה על הידיים/ ציצי, שינה במיטת ההורים ועוד כהנה וכהנה, מוקעת על ידי ה"מומחים" לענייני גידול תינוקות. שהרי אנו מוליכים את עוללינו לחינוך קלוקל לשארית חייהם או לפחות לשארית ילדותם.
אך בפחד העוטף אותנו מפני "התינוק המתרגל" אנו שוכחים מספר דברים חשובים. הראשון, התינוק - חייו עד כה הינם קצרים מאוד. מספר ימים, שבועות או לכל היותר חודשים. את ההרגלים שלנו, שכל כך קשה לנו לשנות, רכשנו במשך שניים שלושה עשורים. לתינוקי עוד לא היה מספיק זמן בחייו הקצרים להטביע הרגלים באותו אופן. יותר מכך, התינוק בעצמו משנה את התנהגותו ללא הרף. אמהות רבות מדווחות כי אחת החוויות החזקות שלהן באימהות המתהווה היא הצורך להפנים כי לא ניתן לחזות את התנהגות התינוק מחר או בעוד שעה על סמך מה שהיה עד עכשיו. כל יום הוא יום חדש הנושא בחובו צורך לגלות שוב ושוב מה מתאים לתינוק שלנו נכון לעכשיו.
הדבר השני שעלינו לזכור הינו כי לתינוק צרכים מסויימים שאינם עולים בקנה אחד עם דרך החיים שלנו המבוגרים. מאיתנו נדרש להיות מסוגלים לנהל את עצמינו בעצמאות מירבית, דבר שמהווה ציפייה מוגזמת מתינוק רך. הורים טריים רבים חשים לא בנוח כאשר סביבתם נוכחת לדעת כי התינוק שלהם לא יודע "להירדם לבד" או "להעסיק את עצמו". הם תוהים בינם לבין עצמם האם הקנו לו את ההרגלים הלא נכונים שהביאו אותו להתנהגות הלא מקובלת הזו, מבלי לקחת בחשבון כי לתינוקות שונים צרכים שונים, קשיים שונים ואופי בסיסי שונה האחד מהשני.
אז קודם כל, הרשו לי לאתגר את המילה הכה נפוצה לשימוש הזו- הרגלים. בעיניי, נכון יהיה יותר אם במקום להשתמש במילה "רגיל" נאמר כי זה מה שהתינוק מכיר או זה מה שהוא למד. בכך אנו פותחים לעצמינו דרך לנסות ולהכיר לתינוק אפשרויות נוספות כאשר אנו בטוחים שרק דבר אחד (זה שהוא מכיר או התרגל עד עכשיו) הוא מה שיכול לעבוד בשבילו, ואולי לגלות דרכים חדשות ואפילו טובות יותר.
פעמים רבות (וכאן אני קוראת אותנו ההורים לעשות חשבון נפש קטן) אנחנו מובילים את התינוק להתנהגות מסויימת שחוזרת שוב ושוב, פשוט כי אנחנו התרגלנו אליה. אנחנו עובדים על אוטומט ולא שמים לב כי התינוק שלנו כבר מזמן לא שם. הוא כבר לא זקוק לצורת ההרדמה הספציפית הזו או לאוכל המסויים הזה שרק אותו הוא אוהב, ובעצם אנחנו אלה שנתקענו על צורת ההתנהגות הזו. לנו, המבוגרים, קשה לפעמים לצאת מתבניות החשיבה לגבי ילדינו והעדפותיהם ואילו הם גמישים להפליא ומתאימים את עצמם בכל יום מחדש לצרכיהם המשתנים.
זה נכון, לעיתים הם באמת מתקבעים על צורת התנהגות מסויימת מתוך הביטחון שהמוכר והידוע מקנה להם. כאן אנו צריכים לזכור כי גם במקרה הזה, היכולת של תינוקות להיפרד מהתנהגות מסויימת ולהחליפה באחרת גבוהה בהרבה משלנו. לעיתים שינוי שכזה מצריך מאמץ מסויים מצד ההורים, וגם מביא למורת רוח לזמן מה מצד התינוק, שהרי ערערנו לרגע את עולמו הצפוי והמוכר בו קורים הדברים באותה צורה בכל פעם. אך לאחר שלמד והטמיע משהו חדש, לרוב יקבל אותו כחלק מעולמו המתגבש.
אז מה בעצם אני מציעה? בכל פעם שאנחנו עומדים מול התנהגות מסויימת שנראה כי נתקבעה אצל התינוק, ננסה לענות בכנות על מספר שאלות: האם התנהגות זו מפריעה במהלך היומיומי למישהו מאיתנו, ההורה או התינוק? האם התנהגות זו משרתת צורך בסיסי המתאים לגילו או לטמפרמנט הספציפי של התינוק? האם ניסינו ללמד את התינוק גם דרכים אחרות, ולבדוק אולי הוא מסתגל אליהן בנקל?
ולבסוף נשאל האם התנהגות זו היא הנוחה והמתאימה ביותר כרגע עבור הן התינוק והן ההורה. במידה וזה מה שעובד נכון לעכשיו עבור השניים בצורה הטובה ביותר, לנו נשאר להיות עירניים וקשובים ולזהות מתי הגיע הזמן להציע לתינוק שלנו להכיר או ללמוד משהו חדש ולהיות מספיק יצירתיים על מנת שנוכל להציע את האפשרות הכי נכונה לו כאשר מגיע הזמן לשנות.
ובנתיים, כל מה שנותר לנו לעשות הוא לסמוך על התינוק שלנו שידרוש מאיתנו בכל יום למלא אחר הצרכים שלו נכון ליום זה, וכי אנו יודעים שכאשר התנהגות זו לא תשרת יותר את צרכיו, הוא ידע להיפרד ממנה בברכה ובלי כל קושי, ויחד איתנו, לעבור הלאה לדבר הבא.
