בהיותי סטודנט לרפואה גיליתי עולם קסום, אליו אני מחובר דרך חבל טבור בלתי נראה, עד היום: עולם הלידות. הסגידה שלי ללידה טבעית ידועה ואני לא חוסך הזדמנות להביע זאת בכל פורום אפשרי.  לידה טבעית נתפשת אצלי כ win win situation כי לידה, בנוסף להיותה דרך בה אישה יולדת ומתבטאה, זו גם ובעיקר, דרך בה ילדים נולדים. 

השאלה היא מאוד רלוונטית במיוחד בתקופה שבה, הערך החברתי של הלידה נמצא בשפל. תקופה בה המצרך היקר ביותר הוא הזמן, והיכולת לתזמן ולתקתק את חיינו נערצת ללא גבול. תקופה בה ההתקדמות הטכנולוגית מאפשרת ללדת בדרך כביכול, מאוד נוחה: ללא כאבים, מול טלביזיה גדושה בתכניות לכל דורש, ובליווי צמוד של ניידים אשר מחברים אותן לחברות ולמשפחה. בקיצור, בליווי כל מה שמאפשר לצאת החוצה מהתהליך עצמו.   

אני בוחר להתחיל את התשובה לשאלה בשתי דוגמאות של לידות שהיה לי הזכות ללוות:

דנה ויניר, זוג מצוי בשנות השלושים פלוס, הריון ראשון. הוא הייטק והיא פסיכולוגית, מצליחים. דנה עצמה, נולדה בקיסרי, כמו אחיה. ושניהם גדלו על פורמולה, הנקה לא היתה שם. דנה ואמה חברות ויש ביניהן קשר יפה. מתחילת הדרך דנה ידעה ש"עושה את זה" באופן טבעי.     בלידה, היה לה קשה ביותר, צירים כואבים מאוד, מים מקוניאלים, מוניטור מאיים עם ירידות בדופק. נלחמה כמו לביאה בשביל הלידה שלה. אפילו הדולה המנוסה שלה אמרה כי לוותה המון נשים, אך לא ראתה אחת שלחמה כל כך קשה בשביל ללדת באופן טבעי.

עדי ודניאל, זוג מצוי בשנות השלושים פלוס, הריון שני. הוא איש שיווק, היא אשת שיווק לשעבר. בעקבות חוויות עצמתיות אותן חוותה בהריון הראשון, שינתה כיוון והפכה לדולה. הריון נוכחי, התנהל על מי מנוחות. לאורך כל ההריון פינטזה על לידה טבעית. באופן מפתיע, בשב' 38 , מתגלה כי העובר מת. מייד באותו יום מועמדת לזירוז לידה. התגובה של עדי היא שלא רוצה להרגיש שום כאב ולא רוצה לראות שום דבר, רוצה אפידורל מההתחלה. מייד עם קבלת טבלית הזירוז, הצירים התחילו להתגבר. ליוויתי אותה בלידה כדי לתמוך בה. היינו שם בעלה, חברה טובה, הדולה שלה ואני. ראיתי את השינוי אצל עדי מתהווה מול העיניים: סופגת את הצירים המתגברים בשקט, מבלי לבקש אילחוש. עדי נכחה שם, נכחה בפשטות מדהימה. מייד עברה לי המחשבה שהתינוק שלה נותן לה מתנת פרידה: הלידה שהיא רצתה. בהמשך הבנתי שהמחשבה הזו היתה אצל כולם. הלידה היתה יפה, היו דמעות, היה צחוק, היה המון ביחד, היתה אהבה, ואלוהים נכח שם כל הזמן.

כל  אישה עולם. כל לידה היא אחרת. ובכל זאת יש משותף: אני מזהה אצל נשים הבוחרות ללדת בדרך טבעית, שני מרכיבים חשובים: הכמיהה ללידה ללא התערבות והאמונה ביכולת.

יחידת גוף-נפש זו הנקראת אישה עושה את הלידה באופן פעיל על פי דרכה. מדובר על רצון עז, לעשות את זה, בדרך זו.  זו תחושה מודעת. אישה המתעתדת ללדת בלידה טבעית מזהה אצלה את התחושה הזאת. תחושה זו, על מה היא נשענת? מה המקור שלה?

הספקטרום של הסיבות הוא רחב. אחת הסיבות החשובות היא הרצון לתיקון. לדעתי, הרצון לתקן מוביל ברשימה הזאת. בדוגמא של דנה, יתכן מאוד כי דנה מסתובבת בעולם עם תחושה של חסר, של חוסר שלמות, בגלל העובדה שנולדה בקיסרי ולא הניקו אותה. וכתוצאה מזה, יש לה קושי לקבל את עצמה עד הסוף. טענה זו, אולי תרגיז חלק מכם, על הסממנים של פסיכולוגיה בגרוש שזה מעלה, אך תנסו לדמיין מצב בו באמת, זה מה שקורה בראשה של דנה. ובכן, אם הטענה זו היא נכונה, הרצון של דנה להרגיש שלמה , מהווה עבורה דחף רציני ביותר לעשות את זה בדרך שלה.  והערך המוסף הוא שבעשותה כך היא חוצה קווים ומשנה ע"י כך, את הדרך בה התינוק שלה נולד. זו דרך משופרת בהשוואה לדרך בה היא נולדה.  וזו מתנה מעין כמוה ממנה אליו ועבורו.  

באשר לעדי, באיזשהו שלב היא  בחרה לעשות מהלידה שלה את מה שהרגיש לה נכון באותו הרגע ממש, בלי קשר לשום דבר אחר.  בלי קשר אפילו לעובדה שיש לה תינוק מת בבטן, ובלי קשר למה שהחברה כביכול מצפה מאישה במצב זה. היתה יכולה לשקוע לתוך הכאב ולהתכסות עם אפידורל בניתוק מוחלט. אין כאן מקום לשיפוט: האם זה בסדר או לא בסדר מה שהיא עשתה, יש רק להעריך ולשבח אותה על שתי עובדות: שידעה לקרוא את הצרכים והרצונות שלה ועל זה שהלכה אתם עד הסוף, שפו. דרך אגב, זאת דוגמא מצויינת של שחרור בלידה: היא שחררה את המחשבה שבתור קורבן, היא לא רוצה בכלל להרגיש.

אלמנט חשוב נוסף אשר משתתף בבניית הדחף החזק הזה שזו הכמיהה ללידה טבעית, נובע מהאמונה שללדת ללא התערבות חיצונית היא הדרך הכי טובה ונכונה להיוולד. על רקע אמונה זו, כאשר אישה יולדת כך, היא מעניקה לתינוק/ת שלה, על פי דרכה, מתנת פז: כניסה ראוייה לעולם, עם כל ההשלכות הטובות לדור החדש.

הרצון לחזק את ההשתייכות לקבוצת הנשים האוניברסלית, משפיע גם על בניית הכמיהה ללידה טבעית.  השתייכות לקבוצה, באופן כללי, מעצים ומחזק כל אחד מאתנו, גם גברים. באשר לנשים, הריון, לידה, הנקה, היכולת לדאוג ולגדל ילדים, הם לא רק סממנים של קבוצה זו, הם כמעט מגדירים את הקבוצה. מדובר כאן בכמעט זהות.

סיבה נוספת נובעת מהאמונה שהדרך הנהוגה היום בחדרי לידה, מפריעה במידה מסויימת, למנגנון ההורמונלי הטבעי ולמהלך לידה. צום, שכיבה על הגב, היעדר תנועתיות, אפידורל, מניעת תמיכה, כל אלה ואחרים עלולים להפריע למהלך הטבעי. בקבוצת הנשים שבוחרות ללדת באופן טבעי יש אפילו כאלה שסולדות מכאב, ולמרות זאת בוחרות ללדת כך, הפחד מהתערבות מפריעה, חזק יותר מהפחד מכאב

בין האלמנטים הנוספים אשר יוצרים את הכמיהה ללידה טבעית ניתן לזהות, גיבוש הזוגיות: לעבור לידה ביחד, מלכד.  חיזוק הקשר עם התינוק אותו הרגשתי וחוויתי יוצא ממני ואותו השכבתי עליי מייד עם יציאתו, הסיפוק העצמי על השגת יעד קשה, וכמובן האלמנט הרוחני שכאשר הוא נמצא בתודעתה ובהווייתה של היולדת מהווה מרכיב חשוב מעין כמוהו, בכמיהה ללידה טבעית.

אמונה זו מתבססת על אמונה בגוף: "גופי יידע, בבוא הזמן, מה לעשות" אמונה זו נמצאת בדרגה מסויימת אצל כל אישה המתכננת ללדת באופן טבעי. אפילו אצל אלה אשר מביעות ספק באופן מפורש בקיום יכולת זו. ניתן לזהות אמונה זו מחלחלת בטון הדיבור ובמילים הנבחרות גם כאשר אלה כביכול שוללות. וכמובן, אמונה זו, צומחת עם התקדמות ההריון. והאמת היא שלצורך הגעה למצב התודעתי הזה, המעצים , אליו מגיעות נשים שילדו בלידה טבעית, אין צורך להצליח במשימה הזאת. אישה אשר הלכה לקראת לידה טבעית ואינה ילדה בדרך טבעית  אך עשתה זאת בדרכה וחוותה את עצמה מגיעה לקצה גבול היכולת שלה, תרגיש מועצמת ומחוזקת ותזכה לעליה משמעותית בדימוי העצמי שלה לא פחות מאשר אחת שכן הצליחה ללדת בדרך טבעית. מבלי להיות אותו דבר, המצב דומה להשתתפות בריצת מרתון: השתתפות בריצת מרתון מעצים לעתים לא פחות מאשר הזכיה בו.

• לידה טבעית היא עוד דוגמא שהכל בראש. אישה מסוגלת ללדת ללא אילחוש: האמונה בגוף מאפשר לגוף לתפקד במיטבו ואז, בין היתר, מופרשים האנדורפינים האנדוגנים והם עושים את עבודתם. ובמקביל, מבחינה תודעתית: כאב לא בהכרח אומר סבל. ניתן לחוות כאב מבלי להרגיש בגלל זה קרבן. בסבל יש קורבנות. הכאב של הלידה יכול במידה מסויימת לענג. בכאב הזה יש כח ועוצמה: זה להיות אדון ולא קורבן. ומה שעושה את ההבדל הוא הראש: הידיעה של השתייכות לקבוצה, הידיעה שהעשייה הזאת היא מתוך אהבה לעצמה ולתינוקה, הידיעה שהעשייה הזאת היא משותפת עם בן זוגה, הקשר העמוק עם התינוק, כל אלה בונים את החומה המפרידה בין כאב לבין סבל. ויש לזכור כי אין צורך בכל אלה ביחד, כמו בדוגמא של עדי שילדה תינוק מת, או כמו אצל נשים שיולדות ללא בן זוג. הכאב שהאשה חווה בלידה, הוא עוצמה. אחרי הלידה עובר התמרה לאהבה, בעיקר כלפי עצמה

• יש נשים שילדו בלידה טבעית אשר מרגישות כל כך מועצמות שמרגישות שאין משימה שלא תוכלנה להגשים

• החיבור שמתקיים בין אמא שילדה טבעית לבין התינוק שלה הוא מונחה ונמצא תחת פיקוח של הורמונים טבעיים, בין היתר, האוקסיטוצין האנדוגני, "הורמון האהבה" שהוא שונה מהפיטוצין הרגיל שמשתמשים בחדרי לידה, בין היתר, בהשפעה שלו על מח האשה.

• אחת הבעיות הגדולות עליה היולדות חייבות להתגבר היא דווקא הלחץ החיצוני (צוות, חברות, משפחה), אשר בגישה מאוד שיפוטית מנסים לערער את הכמיהה הזו, במקום לקבלה ולעודדה. הדרך בה אישה יולדת היא כל כך אישית שלפנות לאישה יולדת ולהגיד לה איך היא "צריכה" לעשות את זה, זה כמו להגיד לה איך עליה לחרבן או איך עליה להתנות אהבים.

• לידה טבעית היא זו שתוכננה להיות כזו. אלמנט הרצון הוא חיוני. יש נשים שילדו באופן טבעי, בעל כורחן. או בגלל שהאפידורל לא היה זמין, או בגלל שהתקדמו מאוד מהר ולא היה זמן לאילחוש, או בגלל שמצבן הרפואי לא איפשר אילחוש. בדרך כלל, אלה נשים, שעברו חוויה טראומטית בלידה, וחוויה זו לא ממש העצימה אותן. בטח לא בתקופה הראשונה שאחרי הלידה, כי יש לזכור שהדרך בה נשים מעריכות את תפקודן בלידה, לעתים משתנה עם הזמן. כאן המקום לציין כי לא כל הנשים שיולדות באופן טבעי בעל כורחן, תחוונה חוויות שליליות מהלידה שלהן.

• לידה זאת הזדמנות שנתנה לנשים, כל אישה בוחרת מה לעשות עם ההזדמנות הזאת.

• נשים שיולדות באופן טבעי סוגדות לפשטות החיים. במובן מסויים פשטות החיים ממחישה את עוצמת החיים. הכח שמתקבל מקבלת המציאות כפי שהיא בפשטותה, מתורגם לכח להניק כי ככה זה: אמא מניקה ותינוק יונק.

• כגודל הכמיהה ללדת בדרך טבעית, כך גודל האכזבה לא כאשר היא איננה מצליחה ללדת בדרכה, אלא ובעיקר כאשר אין מאפשרים לה זאת. החשוב כאן הוא היכולת להשתדל, לנסות, להגיע לקצה גבול היכולת, להכיר את עצמה.

לצערי אף פעם לא ילדתי פיזית. אם כי מבחינה רגשית והווייתית כן ילדתי. פעמיים חוויתי שאני יולד. זה היה במסגרת התנסויות שונות שכללו שילוב של מידטציה עם עבודה עמוקה עם נשימות וחומרים שונים.  

עשיתי ואני עושה עבודה לפיתוח המודעות העצמית. זה איפשר לי לפתח רגישות, ראשית כל כלפי עצמי, זיהוי צרכיי ורגשותיי. ובהמשך זיהוי רגשות וצרכים של כל הסובבים אותי. את הרגישות הזו אני מביא למקצוע. אני קורא נשים יולדות ואני מבין את צרכיהן. אני קולט מצבים, אני יודע ללוות, במידה מסויימת לא קטנה, אני דולה (אני מתגאה מהפאן הזה שלי): לא פעם אני קולט אצל יולדת רצון עז ברגעים מסוימים להיות לבד, אך היא לא מעיזה להגיד את זה לדולה שלה או אף לבן הזוג.

 אני איש מאמין באלוהים אחד, לכווווולם. אני לא דתי. וככזה, ברור לי שאין ולא תהיה דרך יותר טובה ללדת מאשר זו שאלוהים תכנן. וכל נסיון שלנו לעשות את זה אחרת מועד לכשלון. וגם אם נראה לנו לפעמים ששיפרנו ושדרגנו את הדרך הבריאתית ללדת, זו אשליה. זה אומר שאנחנו לא רואים עדיין את התמונה כולה. כאן המקום לציין כי בתקופה שלנו, אפשר לשלב את החדש עם הישן ולקבל את התוצאה המיטבית: השגחה רפואית? כן. אך מתוך ענווה ומתוך הכרה שאין כמו האישה לדעת מה טוב עבורה בכל רגע נתון, ומתוך כוונה לאפשר לה ללדת בדרכה עם מינימום הפרעות והתערבויות.  לדעתי אם רוב הנשים היו יולדות בלידות טבעיות (הווה אומר אם כל הנשים היו רוצות בכך), החברה האנושית היתה טובה יותר, גם בגלל שאיכות האנשים שהיו נולדים היתה טובה יותר וגם כי הנשים היולדות היו יותר מאושרות עם עצמן מה שבכל דרך אפשרית היה מורגש בחזרה בחברה. 

ד"ר קרלוס רוזנברג 

לאתר של דר' קרלוס רוזנברג www.harechem.com