בלוג פורומים השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 

תפקיד הדולה בקידו ם רווחת העובר והילוד בלידה

 גרסת הדפסה   
 
מאת: *רננית ברמן

 

הצגה עצמית
אני רוצה לפתוח בציטוט מתוך הבלוג שלי "בשביל היולדת":
ביום חמישי לפנות בוקר התקשרה אחת היולדות עם צירים. ליויתי אותה טלפונית עד הערב, שאז הוחלט לנסוע לבית חולים והצטרפתי אליהם שם. לא אספר את כל סיפור הלידה, רק אציין שהיא היתה ארוכה מאוד והתקדמה עקב בצד אגודל. כל ס"מ של התקדמות הושג בדם, יזע ודמעות. בעיקר דמעות
היו הרבה רגעים יפים בלידה. הזוגיות של בני הזוג היתה מתוקה לעין. המסירות של האם לבתה היולדת היתה ראויה להערכה ומודל לחיקוי. היולדת שהצליחה לטפס כל פעם מתהומות היאוש אליהם שקעה היתה גיבורה אמיתית. הנוכחות של הקב"ה היתה מוחשית ומתמדת והיולדת ניהלה איתו דיאלוג מתמשך.
מטבע הדברים היו גם רגעים של יאוש וקושי והתמודדות. הרבה התמודדות. הרבה פעמים אומרים שההריון והלידה הם המסע לאמהות. בלידה הזו, המסע היה ארוך ויסודי. עם כל שעה שחלפה היולדת היתה קצת פחות ילדה וקצת יותר אמא.
ביום שישי לפנות בוקר הודיעה לי יולדת נוספת שהיא בצירים. לרגע הרגשתי חוסר אונים. אני פה, בבי"ח, עם יולדת שזקוקה לי ובמקום אחר יש עוד יולדת שזקוקה לי, שסומכת עלי. מה לעשות?
אמרתי ליולדת השניה שאני בלידה אחרת וקיויתי ביני לביני שהידיעה הזו תגרום לצירים להתרחק קצת. לחכות לי.
לא כך קרה והיולדת אמרה לי שנראה לה שהצירים כאן בשביל להשאר. בדקתי איתה שהיא אכן מעוניינת בגיבוי, נתתי לה שתי אופציות וחזרתי ליולדת שאיתה הייתי בלידה. ביני לביני תהיתי מה הסיכוי שאם יש לי שתי לידות באותו חודש, שתיהן יפלו באותן 24 שעות?
התחלתי לראות יד מכוונת, אבל לא ראיתי עדיין את הכיוון.
הלידה המשיכה להתקדם. לאט לאט לאט, אבל היתה התקדמות. החלפנו כבר שלוש משמרות של מילדות ובכל משמרת חשבתי שהפעם יולדים עם המיילדת הזו. המיילדות היו מקסימות (הרופאים קצת פחות) והיה שיתוף פעולה אמיתי בין כולם. לקראת הצהריים הבנתי שאני נכנסת לבעיה. השבת מתקרבת, יש לי שעה נסיעה כדי להגיע הביתה, הלידה עוד לא הסתיימה ואני סוגרת עוד רגע 24 שעות בבית החולים (ויותר מ36 שעות בלי שינה).
על פי פסק ההלכה שקיבלתי אני לא חוזרת מלידה בשבת. ידעתי שאם לא אצא עד 15:30 מב"ח, אאלץ להשאר שם שבת. בבית החולים עצמו, בלי בגדים לשבת, בלי מקום נורמלי לישון, בלי להיות עם הבעל והמשפחה ואחרי 24 שעות שלא הייתי בבית.
הלידה התקרבה לסיום. קבלתי החלטה. אני יוצאת ב15:30. נתתי את מה שיש לי ואני חייבת לחזור הביתה. הודעתי לאמא, לבעל, ליולדת. כולם קיבלו את זה בהבנה מלאה ובהסכמה.
כשיצאתי מבית החולים ונכנסתי לאוטו, לא יכולתי מיד לנהוג. מסך הדמעות הסתיר לי את שדה הראיה. בכיתי כשחרור מתח של 24 השעות האחרונות, בכיתי על שאני עוזבת את היולדת בשלב כזה, בכיתי שאני מפסידה את הרגע המרגש של יציאת התינוק, בכיתי על הלידה שהפסדתי בבוקר. בכיתי כי הרגשתי שעושים לי דווקא. מישהו מלמד אותי שיעור ואני לא תופסת מהו.
הייתי חייבת להתאפס על עצמי מהר מאוד כדי להספיק להגיע לפני שבת. כ20 דקות אחרי שיצאתי, התקשר הבעל לספר לי בהתרגשות שהלידה הסתיימה בשלום.
הגעתי שלוש דקות לפני שבת לבית מסודר ונקי, ילדים מקולחים ונרות מוכנים להדלקה (יחי אורי!!!!). גם האורחים כבר חיכו על הספה וכולם היו במצב רוח מרומם. שמתי את הסיפור על הולד והתרכזתי בלהשאר ערה עד שהגיע הזמן לישון. היתה ארוחת שבת מקסימה עם אורחים כיפיים ואני נרגעתי קצת.
עדיין הייתי מוטרדת מהשיעור. ניסיתי להבין מה אני צריכה ללמוד מכך? שאני לא הייתי אמורה ללוות החודש? שאני לא אמורה ללוות בכלל? לא רציתי להגיע למסקנה הזו וחיכיתי
ביום שני, באחת השיחות עם היולדת, היא סיפרה לי על שהחליטה שלא להניק. ההחלטה היתה לי לא פשוטה שכן היא מתנגשת עם כל מה שאני מאמינה בו. לאחר שווידאתי איתה שזו ההחלטה הסופית שלה, תמכתי בה בהחלטה הלא פשוטה (גם עבורה) וחיזקתי אותה בכך שהיא, כאמא, בוודאי יודעת הכי טוב מה טוב בעבור התינוקת שלה ובעבורה.
ואז, הבנתי.
הבנתי את השיעור שלי
אני צריכה לשחרר. לנשום עמוק ולשחרר.
היולדות שלי הן לא שלי. אני שם בשבילן. אני תומכת בהן, אני משתדלת להיות מסורה להן, אבל יש לי גבולות. אני כלי בעל גבולות. אני לא יולדת בעצמי, אני תומכת בזוג היולד.
לכן, אני יכולה בלב שלם לוותר על לידה. היא תלד מצוין גם בלעדי (והיא אכן ילדה מצוין עם המגבה). אני גם יכולה, אם הנסיבות דורשות, לעזוב יולדת באמצע. היא תסתדר. יש לי גבולות. בשבילי. בשבילן.
וגם אם יולדת שלי מקבלת החלטה שקשה לי. זו היא. התינוקת שלה, ההחלטה שלה. היא באמת יודעת הכי טוב מה טוב בשבילן ואני צריכה לשחרר.
להכיר במגבלות שלי, במגבלות הזמינות, במגבלות הידע, במגבלות הכוחות, במגבלות היכולת. ומתוך המגבלות להכיר גם בכוחי. בידע, בסבלנות, בזמינות, במסירות, ביכולת התמיכה, ביכולת ההכלה.
בעלון פרשת שבוע בשם `מעט מן האור` שקראתי באותה שבת נתקלתי בשיר של המשוררת רחל חלפי שהתאים לי בדיוק.
איך להשיט על פני היאור האדיש הזה
את תבת הגמא
הקטנה של הדאגה
של האהבה
של האין אונים לעזור לו?
איך לשלח אותה 
ממני והלאה
אל הגדה האחרת?
...
איך לנסות
ולנסות
ולנסות שוב ושוב
ולא
להשליך עצמי ליאור הגדול הזה
כותרת ההרצאה היא תפקיד הדולה בקידום רווחת הילוד בלידה. בחרתי לפתוח דווקא בדוגמא הפוכה, דוגמא שבה הכנה ללידה והכנה להנקה וליווי צמוד בלידה לא סייעו לתינוקת הספיציפית לקבל את מה שנתפס בעינינו, ובצדק, כזכותה הבסיסית: לינוק ולהיות מוזנת בצורה אופטימלית. לפני שאני מפרטת כיצד כדולות אנחנו יכולות לתרום לרווחת הילוד והתינוק חשוב לי להכניס אותנו לפרופציות ולהזכיר לנו ענווה.
אנחנו שם כדי לתמוך בהם. באם, באב, בתינוק, בזוג, במשפחה המתהווה. אנחנו לא יכולות ואסור לנו לקבל במקומם החלטות, להתלהב במקומם, להתאכזב במקומם ולסדר להם את החיים. תפקידנו הוא, במילותיה היפות של רחל חלפי: לנסות, ולנסות, ולנסות שוב ושוב אבל לא להשליך את עצמנו ליאור הגדול הזה. אז יש מקום, כפי שרותי פרטה לפני בכשרון רב, להסביר להורים, ליידע אותם ואולי אפילו להדריך אותם אבל צריך לזכור שהחלטות הן שלהם גם כאשר ההחלטות סותרות לחלוטין את מה שאנחנו מאמינות בו. ורק כדי לסבר את האוזן: אני יכולה לדבר מראש על החשיבות שבליווי התינוק לתינוקיה לאחר הלידה, אני יכולה להזכיר את זה כשהתינוק נלקח, אני יכולה להשאר עם האמא על מנת לפנות את האבא לליווי החשוב הזה. אבל, אם האבא בוחר שלא ללוות את התינוק- זו הבחירה שלו, התינוק שלו, ההורות שלו. אני ולדעתי, אנחנו הדולות, צריכות לזכור את מקומנו ולהיות בו בענווה.
אחרי שהזכרתי את מקומנו הקטן, אני רוצה ללכת לקצה השני ולספר על לידת אמבולנס בה נכחתי ואיך נוכחות תומכת ורגועה שם, יכולה לשנות את התמונה...
 . בנתיים מגיע האמבולנס ושירה עוברת אליו בכסא אלונקה. מיד כשאנחנו מתחילים לנסוע (הבעל,יוסי אחרינו ברכב) המתנדב רוצה למדוד דופק, ןלחץ דם ואולי אינפוזיה ובקיצור מתחיל להיות מאוד פעיל. אני מרגישה שהפעילות הזו לא טובה לשירה ולא יודעת איך להוריד אותו ממנה בלי לפגוע בסמכות. בסוף אני אומרת בעדינות שלפני שבועיים נכחתי בלידת אמבולנס כדולה. את ההקלה של המתנדב שומעים עד פתח תקווה. הוא ממנה אותי לשבת ליד שירה וצופה בנו מאז. שירה שוכבת באלונקה והצירים ממשיכים. ברור שהיא כבר בשלב מאוד מתקדם. אני אומרת לה לעשות מה שהגוף שלה מכוון אותה. היא עובדת מצוין.
מהר מאוד הצירים נהיים צירי לחץ. שירה שוכבת על הצד, מכוסה בשמיכה, צנועה לחלוטין. מדי פעם הנהג שואל אם הראש כבר יצא (שאז הפרוטוקול מחייב לעצור) ואני מציצה לראות מה המצב. שירה לא דוחפת בצורה יזומה אבל גם לא נמנעת מללחוץ בציר. בשלב כלשהוא רואים ראש. האמבולנס עוצר בצד, ליד הנביעה בכביש 443. מכיוון ששירה שוכבת על הצד, אני חייבת לתמוך בראש של התינוק כי הוא גבוה מהמזרן. אין לי אפשרות לשטוף ידיים ולכן אני משתמשת בכפפות סטריליות ותומכת בראש. הציר עבר, הראש והכתפיים בחוץ אבל הגוף לא יצא. אני רק תומכת, לא מושכת ולא מסובבת. התינוקת בוכה ונראית בצבע טוב כבר בשלב הזה כך שאנחנו רגועים. בציר הבא התינוקת יוצאת. מה רבו מעשיך ה'.
התינוקת מועברת לשירה. היא מחזיקה אותה בהקלה. כמה טוב להיות אחרי.
אנחנו ממשיכים בנסיעה לירושלים, אחרי שיוסי ראה שהכל בסדר ומסר לשירה שהוא התפלל עליה בנתיים. בירידות הסיבוביות לעין כרם, המתנדב נזכר שצריך לחתוך את חבל הטבור. לא נראה שיש לו הרבה נסיון בכך ומאוחר יותר הוא יאמר בביישנות שהוא עדיין לא סיים את הקורס במדא. אני מציעה לחכות לבי"ח, כיוון שאנחנו ממש קרובים, אבל הוא לחוץ שיכעסו עליו. שירה, שתכננה גם כך לדחות את חיתוך החבל, מגלה תושיה ואוסרת עליו לחתוך את חבל הטבור וכך התינוקת מרויחה עוד כמה דקות, המתנדב נרגע, וחבל הטבור נשאר סטרילי.
המקרה המואר חריג, כי בד"כ כדולות לא יוצא לנו להיות המבוגר האחראי בלידה (אני לא אוהבת להשתמש בפועל ליילד, האמא יולדת, בהרבה מקרים אין צורך "לילד") אבל הוא ממחיש היטב איך דולה רגועה= אמא רגועה= ילוד שמתקדם בקצב שלו בלידה רגועה.
ונחזור לסטנדרט. אתם יודעים, בי"ח, אפידורל וכאלה.:
בלידת ויבק שליויתי, היתה משמעות גדולה מאוד לתמיכה הנפשית. התמיכה אפשרה אמונה בתהליך ובילוד ואפשרה לסיים בלידה נרתיקית לרווחת הילוד והאם.
התיאור מתחיל כאשר אנחנו במחיקה של 80%, פתיחה +3, מחוץ לחדר לידה כי אין חדר פנוי, מעבירים צירים.
פתאום, הציריםשינוכיוון. הטנספתאוםלאעבד. אפרתחשבהשאוליישבעיהעםהמכשיראבלהיהנראהשהואפשוטכברלאיעילבעוצמותציריםכאלו. ניסיתילנחםאותהבכךשנמצאטריקיםאחריםלצירים. הזכרתילהשיש "קפיצותגדילה" בציריםושהאנדורפיניםידביקותיכףאתהקצב. הצעתילהלחכות 4-5 ציריםואזאוליננסהמקלחת, אולימשהואחר. "אוליאפידוראל" היא אמרהואניהסכמתי, אוליאפידוראל. המיילדתרקשמעהאפידוראל, חיברהנוזלים, שחררהאתהדלתשהייתהכלהזמןלידנווהובילהאותנולחדרלידה (כנראהשבשבילאפידורלישחדר). בחדרהלידהאפרתהחליפהבגדיםומיילדתנכנסהלקחתפרטים. יחדאיתהנכנסושנירופאים. ראושישויבקבחדרואחדמהםהתחיללדברעםאפרת. הואבדקאיתהשהיאמודעתלכךשזולידהבסיכון. הבהירשלאיהיהניתוקמהמוניטורושזולאהולכתלהיותלידהטבעית. הואדיברעלמספרים, אחוזיםוסיכוייהצלחהלויבק. לאעשהרושםשהואמאמיןבלידההזו. בנתיים, הציריםכאבומאוד, הצטופפווהתחזקו.סימנתילנדבשהיאכנראהבשלביותרמתקדםממהשנדמהלנוובקשתימהמיילדתשתבדוקאותהשובלפניהאפידורל . היאלאהבינהלשםמה. הסברתישאםהיאבפתיחהמתקדמת, אוליהיאתוותרעלהאפידורל. המיילדתהסכימהלבדוקאתאפרתוגילתהשהיאבפתיחהשלשתייםוחציומחיקהשל 50%. התינוקחזראחורה. אווירתהייאושהתחילהלחלחללחדר. העברנוציריםיפהוטוב, בליאפידורלותוךכדיתנועה. למהלאמתקדם? אפרת ביקשהוקיבלהאזאפידורל. זההיהרצונהוזההיהמהשנכוןלסיטואציה. הצעתילערןלצאתלאכולבנתיים, אבלהםהעדיפו להשאר לבד ושאניאצא. לפנישיצאתיראיתישובאותם. הםנראוכלכךביחדבקושיהזה. נדבממשהיהשםבשבילה. יצאתיועשיתילעצמישיחתחיזוקעםחברה. שהיתיכחצישעהבחוץואזנכנסתיונדביצאלהתאוורר. לאורהשיחהעםהחברההחלטתילאווררקצתנושאיםעםאפרת. הזכרנושזולידהאחרתמאשר הקודמת שהסתיימה בקסרי ושגם התינוקתאחרת.הזכרנושאפרת חזקהומתמודדת. שהרופאלאבאמתחידשמשהו, סתםכיסתחאתעצמו. התפללנו ביחד. דברנו עם התינוקת. שרנו שיר המעלות. תוךכדיהשיחהאפרתהרגישהמשהוזורם. המיםירדו. כלכךשמחתיעלההתקדמות. למרותשזוהיתהכמעטסוףהמשמרתהמיילדתבדקהאתאפרת, והכריזהעלהתקדמות. אפשר להמשיך ללדת.
אחת הבעיות שאני מוצאת באפידורל, הוא הניתוק שהוא מאפשר לאמא מחווית הלידה. בעוד שיש נשים שיכולות מסיבות שונות, לחוות לידה רק בצורה כזו,מנותקת רגשית, רוב הנשים מסוגלות לחוות את עוצמות הלידה ואף להתחזק בעקבות כך.
אחד הדברים שבעיני חשוב להזכיר במפגשים המקדימים בהקשר לאפידורל הוא שגם אם האמא מקבלת אפידורל, התינוק לא מקבל אפידורל (או כך לפחות טוענת הרפואה היום). לכן, חשוב שהאמא שקיבלה אפידורל לא תנטוש את התינוק לבד בחווית הלידה (ותשב לראות טלויזיה, למשל) אלא תמשיך ללוות אותו בנשימה, במחשבה, בדמיון ובתפילה.
הנקודה הזו של ליווי התינוק חשובה ומודגשת במיוחד לאחר קבלת אפידורל משום שאז יש נטיה "לברוח" מהלידה, אולם היא חשובה בכל לידה. המורה הרוחנית ימימה אביטל כותבת בחלק שלה על הלידה כך: השתתפות מעמיקה מחובתה פנימיותה של היולדת לנתינה שלמה. אינה חושבת על עצמה אלא מתעלה ומובילה את התינוק לדרכו לקבלו בשמחה רבה. שמחה רוחנית ערכה רב ומשמעותה עמוקה.
 במפגשים המקדימים לליווי, יש חשיבות בעיני להדרכה לליווי הזה. לא רק הדולה מלווה את האם (ואת התינוק, והאבא, והסבתא...) אלא גם האם מלווה את תינוקה שטרם נולד ומזמינה אותו לבוא אליה. במהלך הלידה, יש ערך רב בהזכרת התפקיד הזה לאם. חילוף התפקידים הזה, מהיולדת הפסיבית, הכאובה, לאמא המלווה הפעילה יכול לתת כוחות לאם ולתינוק גם יחד.
באחת הלידות שליויתי, לידה ראשונה לאם צעירה יחסית, הגענו לבי"ח כאשר היולדת, דינה, בפתיחה של 6. לא אאריך בתיאור הלידה ורק אומר שלאחר שש שעות עדיין פתיחה של 6. דינה כבר קיבלה פיטוצין ואפידורל ופקיעת מים וכל מיני וכבר התחילו לדבר קצת על קסרי. דינה הציעה שאעשה לה דמיון מודרך. אני. לה. דמיון מודרך. מעולה. אני ממשיכה בציטוט מסיפור הלידה.
בשלבזה, דינהביקשהשנשתמשבדמיוןמודרך. לרגענאלמתידום. אנייודעתשזהוכליחשובועוצמתיאךלאהשתמשתיבועדאזהרבהולאהייתיבטוחהכיצדלעשותזאת. למרותזאת, ידעתישאםהבקשהבאהמדינה, היאכנראהחשהשהיאזקוקהלכךוזהותפקידי. התעלמתימהנוכחותשלאיתיוהאםבחדרודברתירקאלמרים. בכלצירהזכרתילהאתהתינוק, אתהירידה, אתהפתיחהשלצווארהרחםוביןהציריםאפשרתילהלנוח. דינהשיתפהפעולהמקסים. עצמהעינייםוממשהתמקדה. ראיתיאיךהלידהמוציאהממנהאתכלהכוחותהטוביםשבהואיךכולהמגוייסתלמטרהשלליוויהתינוקאלינו. לאטלאטשיניתיאתאופיההדרכהונגענוקצתבפחדיםוספקותלקראתההורות.האחריות, הספקות, הבלבול. הרשיתי לעצמי לסלוח בשם התינוק על טעויות עתידיות.לאחרכחצישעה, יצאתיובקשתימהאםלצאת. בקשתימאיתילהיותשם. באמתלהיות. לשיר, לרקוד, לדבר, מהשצריך. לאחרחצישעהכזודינהנבדקהשובונמצאהבפתיחהמלאה. הלידה הסתיימה כלידה רגילה. התינוק קיבל אמא בטוחה יותר בעצמה, רגועה יותר שיודעת שמותר לטעות.
הפלגתי בספורי לידה במטרה להמחיש את התפקיד שדולה יכולה לקחת על עצמה בשמירה על רווחת הילוד. אני רוצה לתת רשימת מכולת, ללא פרוט רב מדי איפה ניתן להשפיע, אם במפגשים המקדימים ללידה או בחדר הלידה עצמו:
·      עזרה בבחירת מקום לידה המכבד את צרכי התינוק.
·      זיהוי שלבי הלידה לצורך הגעה לבית חולים בשלב שבו האם תתקבל ללידה ולא תאלץ לשוטט בחוץ, ללא פרטיות ושקט (אחת המשימות הקשות)
·      תמיכה בזוג ועזרה ביצירת אוירה מתרגשת, שמחה לקראת הגעת התינוק.
·      האם כמלווה את התינוק, כפי שהסברנו.
·      הכוונת בן הזוג לתמיכה באם ונתינת מקום לזוגיות. הדגשת תרומת בן הזוג בסיפור הלידה. ("המתנה הכי טובה שאתה יכול לתת לילדים שלך הוא לאהוב את אמא שלהם")
·      חיבור ללידה גם עם אפידורל.
·      המחשת השלב השני לצורך דמיון מודרך וליווי מנטלי. (הסרטון עם הצ'לו של nucleosinc)
·      הסבר מקדים על מועד חיתוך חבל הטבור.
·      דגש בהכנה על צרכי התינוק (עור לעור, חיבור רציף עם האם, הנקה לפי דרישה וכו').
·      הסבר על חשיבות השעתיים הראשונות (הטלפונים יכולים לחכות לאח"כ)
·      אם ההורים לא פנויים רגשית או פיזית- החזקה של התינוק, הרגעה שלו, מגע עור בעור (אפילו בעריסה)
·      ליווי של האם כדי שהאב יוכל ללוות את התינוק לתינוקיה, אם יש כזו.
·      הסבר מקדים על הפרוצדורות המתבצעות בתינוק לאחר הלידה ומידת נחיצותן בשלב זה.
·      תמיכה בהנקה כבר בחדר לידה (מחקרים מראים שלתינוקות שיונקים כבר בחדר לידה יש יותר סיכוי להמשיך ולינוק)
·      תמיכה מתמשכת בהנקה.
·      ביות מלא.
·      ביות מלא.
·      ביות מלא.
בהקשר הזה, עוד סיפור לידה:
הפעם מדובר בלידה לאחר אובדן תינוק בחודש מתקדם.
החלק הראשון הוא כפי שכתבה אותו היולדת.
צריך ללחוץ, פתיחה מלאה, אבל עוד אין לי דחף, ואני לא מכריחה את הגוף. כשזה יגיע, זה יגיע. וכשזה לוחץ, זה לווווחחחחחץץץץץ. אמאל´ה, לא יכול להיות שעברתי את זה כבר כמה פעמים, לא זוכרת עוצמות כאלה! ושוב יש הפסקות די ארוכות בין הלחיצות. אני שומעת אותן אומרות את המילה פיטוצין, וגם ר´ רוכנת אליי ולוחשת "הן רוצות להוסיף פיטוצין, כדאי לך ללחוץ. אני יודעת שזה כואב, אבל הילדה כבר כמעט כאן. תקראי לה".
לא רוצה פיטוצין.
המיילדת מעבירה סדין על מסילה שמעל המיטה, הנה, תאחזי בו ותמשכי. מעולה. זה באמת גאוני, אני נתלית על הסדין בשתי ידיים, עומדת על הברכיים (נדמה לי. אני לא ממש זוכרת).
לוחצת! ברור לי שתיכף כל העצמות באגן נפרדות ממני ב"קנאק" אחרון ועצוב.
 
מקהלת קולות מעודדת אותי, הנה, הנה, הנה היא באה! את נהדרת, את עושה את זה מצויין! כן, כן, ספרי לידה מלאים בקלישאות האלה. לא מאמינה לכםםםםםם!!! אני לא אלד לעולם, זה פשוט לא ייצא ממני!
אבל זה קורה. בצעקה, בשאגה, בגניחה.
 
והשניה הזאת, שאי אפשר לתאר...........כשאת מרגישה איך משהו ענק מחליק ממך, ותחושה עילאית של שחרור, ובכי נעלב, וכל הכאב כאילו לא היה מעולם. "את רוצה שנשים לך אותה על בטן?" – ברור!!!!!
"הנה, אני מעבירה לך אותה, תסתובבי."
היא עלי. חלקה, חמה, קצת סגולה,מלאה ורניקס, הכי אהובה בעולם. אני באופוריה, רואים את זה היטב בתמונות....סוטול מוחלט.
והסיפור מהזוית שלי:
ופתאום היא בחוץ. סגולה, לא קטנה, מתוקה ועם שפתיים שנועדו לנשיקות. נעמי מסתובבת ומקבלת את התינוקת. אלון אחוז התרגשות. המצלמה יוצאת, ועוד מצלמה מגיחה מאיפשהוא. נעמי לא מאמינה שזו התינוקת שלהם. גם לי קשה להכיל את ההתרגשות שלי. התיקון הושלם. חיים חדשים מתחילים. מעגל חדש נפתח.
אומרים שאין מקום במחלקה של הביות המלא. "לא נורא, הלילה תנוחי ומחר בבוקר נמצא מקום" אני מעודדת את נעמי להתווכח ולא לוותר בשום אופן. אני יודעת שזה מה שהיא רצתה, לזה היא חיכתה, אין סיבה שלא יתנו לה. מסתבר שפתאום התפנה מקום. נעמי אומרת את משפט המפתח האלמותי "לא צריך לרחוץ אותה, אנחנו אוהבים אותם מלוכלכים" ואני יודעת שהתינוקת בידיים הכי טובות. הידיים של אמא שלה.
 
 

 
 

הרשמה לניוזלטר

קבלו עדכונים והטבות
כל ראשון לחודש למייל
דואר אלקטרוני
שם
 
לגיליונות קודמים
לאינדקס לידה - הגדול במדינה
כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש