הלינק לסרטון "מאז חוה אמנו: סרטון הכנה ללידה משנות השבעים" - http://www.youtube.com/watch?v=qf_wnsyeILA
יצא לי להגיע במקרה לסרטון המדהים הזה – שנותן לנו הצצה על האופן שבו הכינו נשים ללידה בשנות השבעים בארץ.
מדובר במסמך אנתרופולוגי מרתק. כשצפיתי בו, בחלקים רבים, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מהפרספקטיבה של יולדת של שנות ה-2000, ליבי יצא לנשות שנות השבעים שחונכו בדרך זו. לא יכולתי שלא לחשוב על אמא שלי שילדה בשנות השבעים את אחותי ואותי. ועם זאת, תוהה עד כמה המסרים באמת השתנו בתקופתנו באופן מהותי.
אז מתחשק לי להתחיל לפרק לגורמים את הסרטון המדהים הזה. מוזמנות לזרום איתי.
הסרט מתחיל בסצנה בית חולימית. האישה בהריון (שהינה דוגמנית יפהפיה ללא ספק) חוזרת לביתה. הלידה לא מתחילה ברגע זה ועומדת להתחיל בעוד מספר שעות. ומה היא אומרת? איזה מסר היא מעבירה ליולדות העתידיות על הלידה?
"ביציאה מבית החולים, הרגשתי הקלה מסוימת. אבל מיד אחרי זה תפסתי שאצטרך הרי לחזור הנה. אי אפשר הרי להתחמק מזה." לידה זה דבר שאי אפשר להתחמק ממנו, איזה כיף שעדין לא הגיע הזמן ללדת. קרי, לידה זה דבר שעדיף להתחמק ממנו אם אפשר.
מצד אחד, יש כאן מסר מאוד מחליש עבור נשים שעומדות ללדת. ומצד שני, זה נותן בעקיפין מעט מקום לפחד הלגיטימי מלידה.
בשוט הבא, אנו רואים את האישה, שעומדת ללדת בכל רגע, יושבת בביתה. על פי המידע שאנו מקבלים, היא בצירים. האם היא נראית בצירים? האם היא כאובה? האם היא מתמודדת איתם באיזושהי צורה? לא ולא. היא פשוט יושבת מהורהרת, נראית מעט מדוכדכת, ואז לפתע מגיע "הרגע" שצריך לצאת לבית החולים (כיצד הרגע הזה נראה? כיצד ניתן לזהות אותו? כל אלה נחסכים מהאישה בהריון של שנות השבעים) בו היא ניגשת לטלפון חוגה של בזק (איזו נוסטלגיה) ומתקשרת לבעלה שנמצא בעבודה.
עוד לפני כן במהלך הצירים, האישה בהריון, בדמות הקריינית, מספרת לנו ש" הדבר הראשון שעשיתי זה לשלוח את דני לעבודה כמובן. " וכיולדת של ישראל בשנות האלפיים, אני כבר ממש מתקשה כאן משני טעמים:
- לאב אין שום מקום בלידה הזו.
- האמא נשארת לבד להעביר את הצירים ללא כל מלווה.
אני למדה מכך על התפיסה הרווחת כלפי בני הזוג. השתתפתם בהבאת הילד לעולם, אתם פטורים מההשתתפות בהוצאה שלו לעולם, ומכאן אפשר גם להסיק הלאה על תפקידים אחרים שהם פטורים מהם באבהות העתידית. הריון, לידה והורות זה עניין לנשים בלבד.
לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה. "לדני באותו היום לא הייתה מכונית, אז הזמנתי טקסי ונסעתי לבית החולים." מיד צצה בי המחשבה, שאין סיכוי שליולדת של שנות השבעים תהיה מכונית משל עצמה, אלא רק לגבר שלה. חושבת לעצמי גם על הנדירות היחסית של המכוניות דאז יחסית להיום.
בפריים הבא – אנחנו רואים את אחות בית החולים, את חדר הבדיקה עם הפרגוד. האישה מספרת לנו ש"היא ידעה את כל התהליך, הכל היה מוכר לי", ובו זמנית האחות מכניסה אותה מאחורי הוילון להתכונן לבדיקה.
אני חושבת לעצמי על המסר של הטריוויאליות שעובר כאן. האישה נכנסת לבית החולים כאילו היא כל יום בערך באה ללדת. היא מכירה את כל התהליך, יודעת הכל. בקטנה. מה זה כבר ללדת?
וכמובן שהלידה מתרחשת בבית החולים, היא אירוע מדיציני לכל דבר, שמיד יש להיבדק כשמגיעים. טוב, פה לא התקדמנו הרבה בשנות האלפיים. הדבר הראשון שעושים עם אישה שמגיעה לחדר לידה גם היום הוא לבדוק אותה.
והנה מגיע השוט בדקה 0:58 שאני כבר לא יודעת אם לצחוק או לבכות בו. הנה שוכבת לה השחקנית היפהפיה עם תינוקה, מאושרת ומחייכת עם תינוק מושלם בזרועותיה. הרגע הוא כל כך מושלם שאפילו לא טורחים לקריין בו. אלא יש מוסיקת רקע של ניצחון.
איפה הלידה? מתי היא התרחשה? המחשבה שעוברת היא האם אין לה שום נוכחות מאחר והיא כל כך מאיימת בשנות השבעים? היא עלולה לנפץ את הבועה הורודה הזו של האמהות?
האם אין לה נוכחות כי היא פשוט לא רלוונטית? כי לחוויה של האישה בלידה אין כל משמעות?
כי היא רק אמצעי להבאת ילד ולא משנה כיצד?
האם העדר הלידה מאפשר אשליה של לידה מאוד קלה ומהירה? נכנסתי לוילון לבדיקה, יצאתי עם תינוק מושלם בידים? זה יכול לקרות גם לך...
בקיצור, האם הלידה של שנות השבעים היא דבר שאינו ניתן לשיווק ולכן מדלגים עליה?
השוט הבא ממשיך לחדר עם מיטות רבות מדי בהן שוכבות נשים שילדו. והאמא מספרת לנו: "נשארתי שלושה ימים בבית החולים, הייתי בהשגחה רפואית מתמדת, התפרים התרפאו במהירות, הייתי עוד קצת עיפה, אבל ישנתי הרבה והתאוששתי מהר." מסר אופטימי ומעודד לנשים שעומדות ללדת. תפרים מתרפאים במהירות, אל חשש. אפשר לישון הרבה לאחר לידה (טוב לדעת). כמובן שהאישה של שנות השבעים לא יכלה להישאר שלמה בלידה שלה ועברה התערבות רפואית בצורת אפיזיוטומיה (חתך חיץ).
ואז מגיע בן הזוג לאחר הלידה לביקור. כן האבא הוא במעמד של מבקר. מראים לו את התינוק שלו בתינוקיה, ומיד עולה זעקה בתוכי: של מי התינוק הזה בכלל? של הצוות הרפואי של בית החולים או של האבא והאמא שלו?
האמא ללא הרף מחייכת ומאושרת. היא מספרת לנו: " זו היתה תקופה יפה. הימים לאחר הלידה. את שוכבת כל היום במיטה, מוקפת בפרחים, מכרים וקרובים. מגישים לך אוכל, מטפלים בך ודואגים לך. והכי חשוב הוא שיש מי שבא לבקר אותך 4 פעמים ביום."
הנה המקום שמצליחים לשווק – הפוסט פארטום. בשנות השבעים על פי הסרטון הזה ממש משתלם ללדת. האישה במרכז תשומת הלב של כולם. רק מטפלים בה ומכרכרים סביבה כל הזמן. היא מורשית להיות במקום ילדי ותלותי. אפילו התינוק שלה הוא אחד המבקרים – היא לא אחראית על הטיפול בו, יש מי שלוקח את התפקיד הזה. אין כאבים פיזיים לאחר הלידה, אין כאבים מנטאליים, אין קשיים, אין מורכבויות, אין אמביוולנטיות. הכל מושלם וזורם בצורה החלקה ביותר.
והנה קטע שממש הפתיע אותי: הכנה להנקה. לא חשבתי שחינכו נשים להניק אז. בתחום הזה, הידע התקדם בצורה מדהימה בעשור האחרון וכמובן יודעים היום שלא צריך לשטוף פטמה בסבון לפני הנקה.
לקראת סוף הסרטון, יש הסבר בירוקרטי על יולדות בית חולים שביטוח לאומי משלם את מענק הלידה שלהן. תוהה אם יתכן והדבר נובע מכך שרצו לעודד ילודה בבית החולים ולא בבית.
והנה – הזוג המאושר + התינוק המושלם יוצאים מבית החולים לכיוון הבית. המשפחה המורחבת מגיעה, מחבקת ומנשקת.
"הגיע היום לצאת. נתנו לנו הוראות איך לטפל בו. כל המשפחה באה לצפות בשלושה וחצי קילו האלה מגיעים הביתה ולאושר לא היה סוף. והימים החלו לעבור עלינו באושר רב."
And we all lived happily ever after
יולדות שנות השבעים – הרגישו בטוחות. אתן תקבלו הוראות כיצד לטפל ביצור שזה עתה הגיע מתוככן. לאושר לא יהיה סוף, זו ערובה.
פה כבר באמת נהיה לי כבד. כיצד יכלו להרגיש נשים עם דכדוך לאחר לידה, עם דיכאון לאחר לידה או סתם כל אישה לאחר לידה שחווה את כל קשת הרגשות לאחר לידה ולא רק אושר?
מרתק לחשוב האם בתקופה הזו היו יותר נשים שסבלו מדיכאון לאחר לידה כי היו בטוחות שעליהן להיות אך ורק מאושרות? שימו לב לכמות הפעמים שהמילה אושר הופיעה בסרטון.
מחשבה נוספת שהיתה לי היא איזה גוף עמד מאחורי הסרטון הזה? האם מדובר בגוף לאומי בעל אינטרס לעודד ילודה יהודית במדינה למשל?
אחתום בהרהורים אודות השינוי שהתרחש כאן בארבעים השנים האחרונות. היכן יש שינוי, היכן אין שינוי, כיצד המסרים היום דומים או שונים ביחס לתפקיד בן הזוג בלידה ובהורות, ביחס לתינוק העתידי, ביחס לאמהות, ביחס ללידה?
*בטי גורן היא יועצת ומנחת קבוצות של אמהות לאחר לידה במסגרת "קודם קול אמא: מעגלי אמהות לתינוקות בת"א" וגם דולה ומדריכת הכנה ללידה בהתהוות (לומדת בביה"ס אמנות הלידה).
