זו בקלות יכולה להיות אני או היא או כל אחת אחרת... מה שאת מתארת הוא תהליך מאוד טבעי. לדעתי ומנסיוני, התקופה הקשה ביותר בחיי התינוק ומשפחתי הוא דווקא מסביבות גיל חצי שנה ועד עשרה חודשים בערך... סערת ההורמונים כבר שככה, ה"היי" שלאחר הלידה כבר לא מחזיק אותנו, העייפות המצטברת כבר מתחילה לתת את אותותיה. עייפות החומר. ובמקביל, צרכי התינוק גדלים והולכים. אני זוכרת את התקופה הזו כתקופה הקשה, מעייפת ושוברת ביותר. אבל, היא קצרה יחסית, ומהר מאוד, ברגע שהתינוק מקבל קצת יותר עצמאות ולא זקוק לך כל כך (זה גיל עם צרכים רבים אבל אין לו את היכולת לממש אותם) לאחר תחילת הזחילה וההליכה, הכל נראה אחרת!! אל דאגה אלמונית, לא נגרם כל נזק לתינוק שלך (-: הוא יודע שאת אוהבת, ולומד לדעת שלפעמים אמא היא חסרת סבלנות. אני זוכרת ימים שלמים שהרגשתי שאני ממש "מזניחה" את הבת שלי. והנה היא גדלה לתפארת! רגועה ושמחה. מה נשאר לך? לבכות, לכתוב, לדבר, לכאוב, לצאת מדי פעם לשאוף אויר. ואם אפשר- לנוח כמה שיותר (מדהים לראות עד כמה עייפות מוציאה את היכולת שלנו להתמודד עם מצבים) וחוץ מזה, זה זמן מעולה ללמוד שאנחנו לא אמהות מפוסטר, לא מושלמות- רק דואגות ואוהבות את ילדינו עד אין קץ. והם יודעים את זה.
|
תוכן התגובה:
|