|
28/10/2002 09:03
|
זהר
|
מאת:
|
|
יקרה, אמנם בן החלב שלי צעיר בימים משלך, אך
|
כותרת:
|
אחד הדברים שתמיד מעודד אותי לומר לעצמי, כמה שזה נדוש זה עובד בשבילי - שומדבר הוא לא לנצח ! לא לנצח הם יקומו כל שעתיים בלילה, לא לנצח העייפות תנגוס בנו, לא לנצח... לא יודעת למה המשפט הזה כל כך מעודד אותי אבל זה כך מאז שיואב נולד, כל פעם שאני באמצע הלילה בוכה מעייפות אני משננת לעצמי שכל הקשיים האלו יחלפו... ויבואו חדשים אבל נתמודד איתם בזמנם. עוד דבר שעוזר לי כל החיים זה חוק הקוסמוס - שפל - גאות - שפל, כך פועל כל העולם שלנו, אנרגטית זה לא יכול להיות אחרת. בלי שפל אין ולא תהיה גאות. אז כשהשפל בא אני משתדלת לא להילחם בו ולא לשנוא אותו, אלא לקבל אותו באהבה כמשהו שאי אפשר בלעדיו ואחריו תבוא גאות גדולה ונהדרת שתיקח את החיים שלי קדימה והלאה. ולגבי הלבד - זה בידייך יקרה. את תחליטי אם את לבד ובודדה או לבד ולא בודדה. אני אספר לך משהו משלי ואת תעשי איתו מה שאת מבינה - אני כל החיים הולכת עם תחושה של דחויה, של מישהי שאין בעיה לוותר עליה, כי זה המשא שאני סוחבת מהבית בו גדלתי, עד היום אני בוכה לפעמים בלילה על הנטישה שחוויתי, וכשהשדים של הלילה באים הכל נראה נורא, ואני שוב ילדה קטנה ופוחדת מדחייה. בעלי מודע לנקודה החלשה הזו אצלי ותמיד יודע לזהות את הפחד שלי כשהוא מגיע ולחבק אותו יחד איתי ולהסביר בפעם האלף שהחלק הזה כבר לא רלוונטי לחיים שלי היום, ואיתו לעולם לא אהיה דחויה ולעולם לא אישאר מאחור מיותר/מת. אחרי שנים של הסברים כאלו אני יכולה להגיד לך שזה עוזר ואני מאמינה לו... אולי תשתפי את בן זוגך ? ודבר אחרון - אני לא יודעת איפה את גרה אבל אני מציעה לך חברות כאן ועכשיו... אנחנו עוברים בחודש הבא לרמת גן, אם זה רלוונטי.
היי שקטה, כאילו אין בך דופי, כמאמר המשוררת...
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|