|
5/1/2003 10:59
|
אורלי_ו
|
מאת:
|
|
לעדי,
|
כותרת:
|
נראה לי שהכתבה הייתה בתכנון הרבה לפני הסיפור עם הודיה והם היו צריכים דרך לפרסם ולא להראות כאילו מדובר בהורים מסוג זה. בנימה אישית גם, דווקא אמא שלי היא בעיני אמא נפלאה ותמכה בי בכל דבר ועניין ועד היום היא האדם הקרוב אלי ביותר. בעצמי מצד שני אני מוצאת המון חסרונות ביחסי עם הילדים, עד לפני כמה זמן האמנתי כמוך שמה שחשוב הוא האהבה ונתינה והכבוד לילדים אך בעקבות מפגשים עם פסיכולגית (שהלכנו אליה בגלל איל) אני מגלה בעצמי צדדים בעייתים. לדוגמא נורא מפריע לי שאיל לא מתנהג בהתאם לציפיותי, או שדנה דורשת ממני תשומת לב רציפה ואני חייבת כל כמה זמן לברוח לעולמי. הם ילדים מאושרים, הכל בסדר, אני אמא נהדרת, משקיעה ונותנת והילדים הם כל עולמי. אבל משהו לא שלם, אני לא שלמה עם מה שהם, אני רוצה מהם משהו אחר. זה לא טוב ואסור לי לקבל את עצמי כך. אני לא חושבת שאני כל כך שונה מהרבה אנשים אחרים בכך. הבעיה שהפגיעות הם לא משהו שאת אומרת כמבוגר ok הבנתי, קיבלתי, הכל בסדר. ברמה מסוימת יש מעין נכות וחבל להגיע לזה. המשפט שמאוד השפיע עלי "אחת הטרגדיות של ההורות היא שהורים בדרך כלל אוהבים את ילדיהם, הם מעניקים להם, בדרכם אהבה. 'עושים למענם הכל', אבל הרבה ילדים לא חווים את האהבה הזאת".
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|