|
5/1/2003 11:57
|
Adi
|
מאת:
|
|
לאורלי (קצת ארוך)
|
כותרת:
|
לפני הכל כל הכבוד על הדרישות שאת מציבה לעצמך. אני לא רוצה לרפות את ידייך כי אם להעיר הערה שאני אפילו לא יודעת אם את הכתובת ובכל זאת:
נושא הכתבה מזכיר לי שלפני שלוש עשרה שנה קראתי את הספר "הצעקה הראשונית" של ארתור ג'אנוב, (בשתי מילים הספר עוסק בנכויות הנפשיות אותן גורמים הורים לילדיהם, בלי לדעת אפילו - תוך כדי בטחון שהם אוהבים ומעניקים). מאד הושפעתי מהספר (כשאת בת עשרים את לרוב חושבת על הנכויות שגרמו לך הורייך ואיפה שהוא בגיל שלושים את מתחילה לחשוב על הנכויות שגרמת לילדייך) הכרתי אנשים שנסעו לפגוש בו ולעבור את התרפיה עליה הוא כותב בספרו וחזרו מאוכזבים מאד. הם ציפו למצוא אדם החווה כל שניה במלואה שאין לו שום נכויות רגשיות ושירפא אותם מה"נכויות" שלהם או כפי שהוגדר בכתבה מה"חלקים המתים רגשית שיש כמעט לכל אדם" (חוסר יכולת להרגיש, במקרים מסוימים ועוד) כאמור (וכצפוי) הם חזרו מאוכזבים מההבטחה.
אני לא אומרת שלא צריך להפעיל ביקורת עצמית ואני מניחה שאת בדרך טובה יחד עם זה אני לא מאמינה שקיימת אימא מושלמת, כזו שלא בורחת לפעמים לעצמה להתאוורר קצת מהתלות הטוטאלית של הקטנים, כזו שתמיד יודעת לספק בדיוק מה שהילד צריך ואייך שהוא צריך . אני לא מאמינה שקיים מישהו בעולמנו שיש לו את בשורת הבריאות הנפשית השלמה, או שבריאותו הנפשית שלמה ואני לא מאמינה שיש דבר כזה הורה שלא יגרום נזק כלשהו לילדו .
בדרכי הביניים בין ההורה הטוטאלי להורה שניבהל מהדרישה לטוטאליות וניסגר בעצמו או מתפרץ (ואני לא מכניסה לפה את האפשרות לרצח כי מבחינתי זה סיפור אחר כאמור לא בתחום הנורמאלי) חשוב לדעת אייך להעביר לילד את האהבה (ועבודה עצמית כמו שאת עושה היא מבורכת) אבל חשוב גם לדעת אייך לסלוח לעצמך על היותך אנושי זה לדעתי צעד חשוב לבריאותם של שני הצדדים. ------------------- ובקשר לכתבה – גם אני חושבת שהם תפרו פנימה את טרגדיית הודיה ז"ל בצורה מלאכותית (ולכן הרגיזו אותי מאד מעבר לעובדה שפגעו לדעתי באיכות הכתבה בצורה שהרסה אותה כמעט לגמרי)
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|