|
4/1/2003 21:55
|
אסתית
|
מאת:
|
|
היי אמא עצובה
|
כותרת:
|
אני רק יכולה להזדהות איתך ולספר לך מניסיוני. גם אני חזרתי לעבודה מיד בתום חופשת הלידה למשרה מלאה. ביום הראשון והשני היה קשה, ולאחר מכן התחיל להיות קצת יותר נסבל. מה שעזר לי היה: העובדה שיעלי היתה בידיים מסורות (אמא שלי). המשכתי להניק ושאבתי בעבודה. שעת הנקה, כך שיצאתי שעה מוקדם יותר ועבדתי "רק" 7 שעות. בכל אופן, הדיכאון הראשוני עובר, אבל בלב ובמחשבה תמיד נשארים הגעגועים לתינוק שנשאר בבית ועושה עכשיו את הגלגול הראשון/חיוך ראשון/צעד ראשון ואת לא נמצאת שם כדי לראות את זה. בכל אופן לסיפור שלי יש סוף טוב (או אולי בעצם לא? תלוי איך מתסכלים על זה). לאחר 45 יום פוטרתי עקב צמצומים ועד היום (8 חודשים) אני לא עובדת. אז, קחי נשימה עמוקה, הצטיידי במחשבות חיוביות וכל פעם שאת נזכרת בתינוק ועולה לה דמעה בזוית העין תני לה לצאת החוצה ולהקל על עצמך.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|