זה לא ייתכן שכל פעם כשלמישהי קשה לחזור לעבודה כולן מנחמות ומתאבלות איתה ומבקשות ממנה לשקול הכל שוב, ולראות אם בכל זאת אפשר להישאר בבית לצמיתות, זה לא אבסולוטי שהכי טוב להיות בבית, לא לכל אמא ולא לכל תינוק, ולא כולנו יוצאות לעבודה רק כי אין להן ברירה. ואני רוצה להבחין פה נחרצות בין הקושי של החזרה לעבודה ובין העבודה. לי החזרה לעבודה היתה נ-ו-ר-א קשה, אבל מעל זה ידעתי שזה מה שאני רוצה, ועברתי את זה והיום אני שלמה ומאוזנת. וזה לא רק הכסף,אחרי כל ההוצאות הכרוכות ביציאה לעבודה אני, כמו נשים אחרות, מרויחה פחות מהמטפלת שלנו... מקובל לקחת את שכר המטפלת ולהחסיר אותה מהמשכורת של האמא ואז להחליט אם בכלל שוה לה לחזור לעבוד, ניסיתם פעם להפחית את הסכום הזה מהשכר של האבא? אולי נגלה אז שהוצאה זו, בנוסף לעלויות הדלק וארוחת הצהריים היא גדולה מידי וגם לאבא כדאי להישאר בבית.
אמא עצובה יקרה, אני מבינה לליבך כי גם אני הייתי שם, גם לי היה קשה השבוע הראשון אצל המשפחתלת, על אף שהיא היתה מקסימה בעיני מהרגע הראשון, והיו הימים האלה שלא הלכתי לאכול או להשתין כדי לא לבזבז זמן בעבודה, אמא (די להיות עצובה, מקוה שתתעודדי), מתנצלת שאני חריפה דוקא בדיון שפתחת את. ואני כן מזדהה ורוצה לעודד ולנחם, אבל הדבר האחרון שתשמעי ממני זה שיש איזשהו פתרון אידיאלי להתמודדויות הכרוכות ביציאה לעבודה ,ושהפיתרון הזה
נקרא "להיות בבית", וכשאת חוזרת לעבודה תנסי להיזכר מה עניין אותך בעבר, למה הקריירה היתה בראש מעיינייך, וזה לא רק כי היית צעירה, עולם העבודה מלא בנשים בוגרות ומבוגרות ומטופלות בילדים. כשאת חוזרת לעבודה תחפשי ותזכרי לאן את יכולה להתקדם ולהתפתח, אילו דברים חדשים תוכלי ללמוד, אילו חוויות ואנשים חדשים תוכלי להכיר איזו אמא תהיה לילדך החמוד.
ובעניין הגלגול הראשון, והחיוך הראשון וכו', צר לי לחרב עוד קלישאה, אבל מנסיוני כאמא מזה 8 חדשים לילדה שמתפתחת מהר יחסית- שום חכמה חדשה לא קרתה בין רגע או אפילו במהלך השעות שבהם אני לא נמצאת עם ביתי.אף פעם לא קרה שחזרתי יום אחד מהעבודה וגיליתי שפיה של ביתי מלא בשיניים ושהיא רצה בדשא, זה לא כלכך קל לפספס את השינויים המאלפים שקורים אצל הקטנים האלו מיום ליום, וכמו אמא שעובדת בבית נהניתי גם אני מהתהליך שנמשך שבועות בהם הגלגולים המצחיקים הפכו לאט לאט לזחילה נחושה. לתת את הכפית הראשונה של הבטטה במו ידי זו לא סיבה לא ללכת לעבודה.
בנות, תנסו להתמקד ולנחם ולעזור עם הקטע של ה-ח-ז-ר-ה ולא של העבודה, עבודה נהייתה כאן דבר מאוס, ומגלמת בתוכה את כל הרעות של הקפיטליזם, הבורגנות, האי טבעיות ובעיקר בעיקר- אי אנושיות הרי "איך אפשר שילד כל כך קטן יהיה כל כך הרבה שעות עם אשה זרה בזמן שאמא שלו נמקה במשרד מול קופסא שנקראת מחשב רק בשביל ניירות שנקראים כסף" . ביננו- אפשר לקחת כל תופעה בחיים ולנסח בצורה שטחית ויבשושית כל כך ואז להזדעזע ולגלגל עיניים.
הדברים האלו לא מכוונים דוקא לעונות בדיון זה ובטח ובטח שלא לך, אמא יקרה, הדיון מתייחס להמון התבטאויות שרצות כאן. במיוחד זכור לי דיון מלפני מספר חודשים טובים, כמעט חצי שנה, בהם ליאת שיתפה בהתלבטויות שלה לגבי החזרה לעבודה שאהבה, וזכתה לתמיכה גורפת מצד בנות הפורום להישאר בבית. אני זוכרת את הדיון הזה כי הייתי אז באותו שלב בהתפתחות, התחלתי אז לחזור בהדרגה לעבודה, היה לי קשה והייתי מלאה ברגשות סותרים, אבל מבחינתי לא היה בכלל מצב לא לחזור. זה שלא השתתפתי אז בדיון רק מראה לך, אמא (מקוה שלא עצובה לעוד הרבה זמן) שזה לא קל ולא פשוט, וגם לי, שהיום מאד נחושה, זה לא היה מובן מאליו מהבחינות הרגשיות, וגם הטכניות.
והכי הכי חשוב, מקוה שמצאת ידיים נפלאות ולב חם שישמרו על ילדך החמוד,
אמא -אל -תהיי- עצובה,ואמא של ליאור, וכל האמהות שחוזרות לעבודה, חיזקו ואימצו. מאחלת לכם שהעצב יעבור מהר, ושתכנסו במהרה לשגרה נהדרת ומתישה של אמא במשרה כפולה, זה כייף, זה ממלא, בעיני זה לחיות.
|
תוכן התגובה:
|
