|
25/1/2003 18:46
|
דובת גריזלי
|
מאת:
|
|
אולי עדיף כך? (וקצת תלונות משלי; דרך אגב, אני מזמינה את אורית לקרוא את דבריי, אם אפשר)
|
כותרת:
|
הי דנה וכל הקוראים והקוראות, את מוסרת מידע מועט, ויש כאן לפחות שתי אפשרויות. האם את מצפה שסבתא שמתנהגת כך הייתה יוצרת קשר טוב עם הנכדה גם אילו הייתה באה יותר או שבכלל תורמת משהו חיובי? אולי הריחוק שלה הוא מזל גדול? מצד אחר, אילו חששת מכל הדברים שאני מזכירה, לא היית מתלוננת על הפסיביות של אמך. נדמה לי שאת מופתעת ממנה משהו. אולי מעיק עליה דבר מה שאינו קשור אליכם? אולי היא זקוקה בעצמה לתמיכה?
הוריי גרים בחו"ל ובעלי שלא פגש אותם מעולם כל הזמן שואל למה הם לא באו לראות את הנכדה. אני עונה לו שיברך על אי-בואם בכל בוקר. הם מחלקים לי עצות בחינוך בנחרצות ובעקשנות (ומה פתאום מתנות... ומה כבר יכול לחסור לנו...). ביום חמישי בערב אני נוהגת לדבר אתם, ושלשום אמי נואמת לי (על חשבוני כמובן): "שמעתי שאת עדיין מיניקה בלילות. כל בעיות החברה בארץ ובארה"ב הם מעודף פינוק. אנשים בלא הורגלו לקשיים, שאוכלים ישנים וכו' מתי שהם רוצים, קשה להם אחר כך בחיים. את צריכה להרגיל אותה מעכשיו..." לא קל היה להתאפק מטריקת הטלפון... ואולי חבל שלא טרקתי. סבתי מעידה שהם היו סוגרים אותי במטבח בעגלה מגיל אפס והולכים לישון בחדר הכי מרוחק משם כדי לא לשמוע את הבכי. ואללה, אם אתם מחפשים אדם שממש לא יכול לשאת רעב יותר משעה, אז נעים מאוד, דובת גריזלי שמי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|