במעבר ל"בלי חיתולים" יש שתי גישות שנראות לי סבירות (למרות שהן נוגדות). אחת, מיועדת לתינוקות קטנטנים, והשניה לילדים גדולים יותר. גיל שנה ורבע, הוא גיל בעייתי, כי הוא לא אידאלי לאף אחת מהשיטות, אם כי, אם יש ה-ר-ב-ה סבלנות, ניתן ליישם, לפחות חלקית, את השיטה של הקטנטנים, ולקחת בחשבון שזה יקח הרבה זמן, ויהיו הרבה "פספוסים".
השיטה של הגדולים, היא המקובלת כיום יותר באזורינו: הילד צריך לשתף פעולה באופן הכרתי. לשם כך, הוא צריך להיות מסוגל: להבין הוראות פשוטות, לפשוט מכנסיים, לזהות את תחושת הפיפי/קקי לפני שהם יוצאים, לרצות לשתף פעולה. בדרך כלל זה קורה בין גיל שנתיים לשלוש, אבל יש יוצאים מהכלל לשני הכיוונים. הרעיון הוא להעביר את עשיית הצרכים (במקום מקובל: אסלה, סיר...) לאחריות הילד (בהתחלה כמובן עוזרים לו).
השיטה של הקטנטנים, היא למעשה לא גמילה, אלא לקיחת אחריות של המטפל על הנושא - כשגם הפספוסים הם של המטפל ולא של התינוק. מי שרוצה עוד פרטים, אני יכולה להפנות (יש קצת בעברית והרבה באנגלית). מסתבר שגם תינוקות קטנטנים מסמנים לנו שהם צריכים פיפי/קקי, כמו שהם מסמנים שהם רוצים לינוק. אם אנחנו מספיק קשובים (וזה לא קל) אפשר לזהות את זה, ולהפנות את הצרכים לכיור/אסלה/סיר/... עם הנסיון, התקשורת משתפרת, וגם היכולות של התינוק משתכללות. קראתי על תינוקות (פה בארץ!) בני 3-4 ח' שכל היום והלילה בלי חיתול - ויבשים.
לשיטה הזו יש כמה יתרונות: שיפור התקשורת והקשב בין התינוק והמטפל, שימוש נכון ואינטואיטיבי בשרירי הסוגרים ועוד יתרונות כמו היתרון האקולוגי, הכספי וכד' (שבעיני הם חשובים אך משניים). החסרון הכי גדול, בעיני, של השיטה המקובלת של הגדולים היא שהפעלת השרירים באופן שכלי, היא הרבה פעמים שגויה, ושנים אחר כך אנחנו משלמים (ובעיקר משלמות) את המחיר - ומעשירים את יהודית שריג וחברותיה (שעושות עבודה ברוכה, אך נראה לי עדיף לא להצטרך אותן...).
שיטת הביניים, שמתאימה לכל גיל, ובעצם היא שלב חשוב בשתי השיטות, היא שיטת הניסוי והלימוד העצמי. נותנים לתינוק/פעוט/ילד להסתובב כמה שיותר שעות, ערום או ללא טיטול - כמובן שזה דורש חימום או מזג אוויר חם, אבל בארץ שלנו זו לא בעיה. כשהוא ערום, הילד לומד לזהות את התחושות שלו, ואת התוצאות שלהן. כשיש "תוצאות" אנחנו מציינים, אך ללא כעס כלשהו (וכאן נכנסת הסבלנות החשובה כל כך) שאפשר לעשות אותן בסיר/אסלה. כשאנחנו מזהים יציאה קרובה (ודי מהר לומדים לזהות... לפחות אצל בנים), כדאי להפנות אותו, אבל ללא לחץ, גם אם הוא מסרב (וזה קורה!). לא כדאי להתייחס כאל גמילה (כי אז יש לנו ציפיות וכעסים) אלא כעל שלב ניסוי ולימוד, שבו יציאות שאינן במקומן צפויות, ואפילו לא נחשבות פספוס.
כמו שכתבתי, גיל שנה ורבע הוא קצת בעייתי, ולכן צריך לקחת בחשבון תהליך ארוך במיוחד. מצד אחד, האינסטינקט כבר הלך לאיבוד, מצד שני, היכולת המודעת עוד לא מספיק בשלה. גם צלילה במים לא מתחילים בגיל הזה, בדיוק מהסיבה הזו.
|
תוכן התגובה:
|
