אני לא ממש יודעת מאין להתחיל. עצם העובדה שאני עוברת כרגע סדנא להתמודדות עם הגיל הרך כבר אומרת הכל. אופק היה ילד שתמיד ידע להעסיק את עצמו, מחונך, שובב במובן החיובי של המילה וקל לגידול. מרגע שמעוף נולד כמה דברים השתנו. ראשית החזרה הביתה מבית היולדות עם מעוף היתה לו קשה מאוד. הוא כל הזמן הטיח בי "אני לא אוהב אותך", "אני אחפש אמא אחרת" והלב שלי, אוי הלב נקרע. זה כמובן עבר לו. שנית, הוא התחיל לעשות דווקא. דווקא להרעיש, לדבר כמו תינוק, להתפנק יותר, לדרוש תשומת לב, לא התייחס ממש לאחיו וגרם לעצבנות גדולה מאוד בבית.
היה לי קשה להתפנות אליו כי אני הנקתי המון (עדיין מניקה) והוא בדיוק היה צריך לשירותים והופ...פיספס ולכי תנקי לו בדיוק כשמעוף רוצה ציצי.
אבל התקופה הראשונית הזו חלפה לה, למדנו לעשות דברים ביחד וכמובן לחוד. כלומר זמן איכות שלי ושלו עם חברים שלו, הצגות, ג'ימבורי וכו'.
וההנאות- את יודעת איזה כיף זה לראות את מעוף מתגלגל מצחוק כשאופק עושה לו פרצופים? או לקלח את שניהם באמבטיה? או להתגלגל על המיטה ולהשתטות?
מיותר לציין שמאז שמעוף נולד, עוד לא יצאנו בערב לבד אני ובעלי. קצת קשה לי עדיין בגלל ההנקה והוא מתעורר עכשיו ב24:00 לאכול, אז אני חוששת קצת להשאירו. אני יותר עייפה מתמיד כמובן, יש יותר כביסות. אבל...מאוד כיף לי, לא קשה כמו שחשבתי שיהיה ואני מאוהבת עד מעל הראש בקטנצ'יק שלנו. ואל תדאגי, יהיה לך מספיק אהבה לכוווווולם!
|
תוכן התגובה:
|
