|
21/2/2003 15:00
|
פולינה
|
מאת:
|
|
וואו...
|
כותרת:
|
עדי יקרה מאוד מאוד וכל הבנות-גע' כמי שכבר כמה וכמה שבועות מזפזפת בין נוכחות לנפקדות וגם אם נוכחת - כמעט ולא מגיבה (לפעמים עוצרת את עצמי בכוח...), אני חייבת להסכים איתך כל כך. גם אצלי, בעוונותיי, הגבול בין הוירטואלי ללא-ווירטואלי שביר ודק עד מאוד. ובגלל שרותי העניקה לי בזמנו את האפשרות הטכנית גם לערוך - זה הופך מסובך שבעתיים. הייתי מסתכנת וזורקת את המילה 'אובססיה' לחלל האוויר. לא יודעת מה אני מנסה להגיד כאן בעצם, רק שמבינה אותך מאוד, מכירה טוב מדי את תחושת הפגיעה וחוסר הפרגון ואי הכרת התודה, ומצד שני חייבת כל כך הרבה לפורום הזה, לרותי ולחלק גדול מהאנשים המדהימים שמאכלסים את הדיון הזה (ולא רק אותו) שבלי הסלון הוירטואלי הזה לא הייתי זוכה להכיר. אז בחרתי בעיקר בלהיות דני דין. לא יודעת אם זה פתרון, אבל זה מאפשר לי לפחות לא להפגע יותר. ואולי, כמו שענת ב. (שהיא, לא ספק, אחד מאותם אנשים שהזכרתי קודם) אומרת, החופש יעשה לך רק טוב ותוכלי לשוב לכאן (אני כבר לא אומרת 'אלינו' כי כבר זה לא מרגיש לי נכון לצערי) בכוחות מחודשים. אופפפפפפפפפ אמרתי הרבה ולא אמרתי כלום. אבל הייתי חייבת להגיב...
הפעם.
פולינה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|