היי שירלי,
חותמת על כל מילה של כרמית, וגם של שרי, אורלי ותמי (בנות, אני אהיה מובטלת בסוף!). המטרה היא לא לדחוס אלא להינות, לא להפוך את החיים שלכם ושלו למירוץ מוטרף אחרי (מה בעצם? מה כל כך בוער?), אלא לבלות ביחד. בעיני הכי חשוב שילדים ישחקו משחקי דימיון ואנחנו נצטרף אליהם ככל שיתאים לנו במשחק החופשי שהם מנהלים. את שאר הדברים הם ילמדו ממילא... אם יש בעיה ממשית (ובגיל של אילון זה הרי מגוחך בכלל לדבר על זה, תודה לאל, הוא הרי בריא ושלם) כמו בעיה מוטורית או בעיה בהתפתחות השפה, אז צריך בהחלט מאמץ מודע והשקעה מובנית. רוב הילדים לא יצטרכו ריפוי בעיסוק או טיפול בדיבור אם הם ישחקו, יבנו, ידברו וישירו. חבל על הזמן במשמעות המקורית של הביטוי.
לגבי הנסיעה, קשה יותר לומר. התגובה של אילון נראית לי מאד מתאימה לגיל, ועשרה ימים זה מעט... הוא בגיל בו הוא ממילא צפוי להידבק אליך יותר, אז לא פלא שזה אכן קורה. אבל את שואלת מה לעשות הלאה - "לשכך" את החרדה הזו באמצעים ממשיים נראה לי קשה. צריך פשוט סבלנות, לדבר איתו, לומר לו שאת רואה שהוא קצת דואג וחושש להישאר לבד, אבל אתם איתו, זה בסדר. לקבל את ההתנהגות במקסימום סבלנות שניתן לגייס, אבל בלי לשנות משהו ממשי ביום יום. כל היצמדות לשיגרתי תהיה טובה ונכונה ומקדמת.
באשר לנסיעה השניה - שירלי, באמת שאני לא יכולה לייעץ לך לכאן או לשם. אם זה חשוב לך - תסעי, אם זה לא מי יודע מה, ולא תכעסי עליו שאת מוותרת "בגללו", אל תסעי. את לא עושה לא טרואמה בלתי הפיכה, אבל זה גם לא ייקל עליו, וזה ברור. מכאן ואליך דרגות החופש נתונות לך - עד כמה הנסיעה חיונית למשל למילוי מצברים שלך? עד כמה זה חשוב למשפחה כולה? עד כמה את מרגישה שחייזר ואילון מסתדרים יפה בלעדיך? עד כמה השיגרה של אילון תופרע בגלל הנסיעה? ועוד שאלות שתקצר היריעה מלבפרטן. מה שתחליטי, כך או כך, אני מאחוריך... (מחכה בתור לנסיעה משלי, וחולת געגועים לאיזה טרמינל שלא ראיתי כבר יותר מידי שנים)
להתראות
אורית
|
תוכן התגובה:
|
