אני מודה- לא רדיו, לא טלויזיה ולא מחשבות על הנושא. כל אחד מהדברים האלה הוא פשוט יותר מדי בשבילי- לא מסוגלת להתמודד. אני מרגישה אבן כבדה יושבת לי בחזה וממש מקשה עלי את הנשימה. גילי יקרה שלי- אין מילים מנחמות במצב הזה, אין מה לומר שיכול להקל על הכאב, אין לי שום מחשבה שיכולה להכניס קצת משמעות והגיון בכאוס. קשה לי מאוד להבין ומפחיד אותי נורא לדעת שקיים בעולם רוע כזה. נשאר לנו רק הביחד. נשארו לנו ילדינו שאנחנו שומרים עליהם ככל שנוכל, ונשאר לנו המחר.
חיבוק.
נירה
|
תוכן התגובה:
|