|
6/3/2003 19:00
|
שרי
|
מאת:
|
|
התמודדות?
|
כותרת:
|
מה אגיד לכן - אתמול שכבתי לי עם רגל מורמת במיטה, צופה בתוכנית האהובה עלי "קרוב רחוק" (זו ההתמכרות שלי..) ופתאום האות מקפיא הדם הזה של המבזק....כזה שברור שקרה משהו.. ואחריו הידיעות.. איך שקלטנו על מה מדובר קפא לנו הדם כי הילדים של חברים מאוד טובים שלנו לומדים בריאלי וזו התחנה בה הם יורדים הביתה... מיד התקשרנו בטירוף רק כדי לגלות שהילדים נכנסו הביתה בדיוק כשנשמע הפיצוץ - הם היו באוטובוס שלפני...
ההתמודדות שלי היא בהבבנה שזה המצב בארצנו. אנחנו חיים במלחמה וזה מצב שלצערי הוא די תמידי.. ולכן אני לא שואלת עד מתי.. כי ברור לי שעד שהסכסוך ייפתר..
ואני כל הזמן חוזרת ואומרת שהתקשורת מעצימה את הפניקה - עם שעות הדיווח המוטרפות והדיווחים החוזרים על עצמם מבלי שיהיה משהו חדש - אתמול מאחר שהיית במיטה דווקא כן ראיתי את הדיווחים ( הבנות לא היו לידי - שזה עוד שיקול בהתנתקות שלי - כשהן בשטח אני סוגרת...) וזה היה פשוט מוטרף - החל מרגע הפיגוע דיווחו כל הזמן את אותם הדברים, בחמש היתה מהדורה מורחבת, הפסקה של חצי שעה ואחר כך שוב מרתון עד תשע בערב - כשרוב הדדברים בסך הכל חוזרים על עצמם... למה? מה הטירוף הזה? וכתוספת כל הספקולציות על המלחמה עם עיראק - בקיצור טירוף מערכות!!!!
ואיפה הפרופורציות? כי הרי במדינת ישראל נהרגים מדי שנה בין חמש מאות לשש מאות איש בתאונות דרכים.... שזה בערך כפול ממה שנהרגו בשנה האחרונה שהיתה עקובה מדם במיוחד בפעולות טרור - וזה לא שובר אותנו !! זה לא מכניס אותנו לפניקה ואנשים לא נמנעים מלנסוע בכביש כי הם מפחדים לההרג אבל מפחדים להכנס לקניון או לנסוע באוטובוס... ואין על זה דיווחים בלתי פוסקים בתקשורת..אני טוענת שצריך להכניס את הדברים לפרופורציות ולכן אחרי שאני שומעת פחות או יותר מה קרה אני מתנתקת לכמה שעות - שומעת בסופו של דבר מה המחיר הכבד וכן מקפידה לשמוע את השמות - זו ההשתתפות שלי הצנועה באבלן של המשפחות - אני חושבת על כך אחד ומסתכלת על כל תמונה.. וממשיכה הלאה כי אין ברירה...
אז שיהיה לכולנו טוב כמה שאפשר, חבקו את הילדים שלכן חזק חזק ואהבו אותם כי בעולם שלנו על כל הרוע והאיכסה תגבר רק האהבה....
שרי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
