|
31/3/2003 14:49
|
נירה
|
מאת:
|
|
ארזית,
|
כותרת:
|
בהתחלה בעלי היה בעד הברית, פשוט כי הוא לא חשב לרגע שאפשר אחרת. לי היה מאוד נוח להתנגד מהמקום הזה כי תמיד יכולתי לומר שעשינו ברית לא בגללי...
לאחר שלמדנו את הנושא ובעלי החליט שאין לו בעיה לוותר על הטקס נפלה עלי אבן כבדה- זה היה הרגע שבו הייתי א-נ-י צריכה לקחת אחריות ולהכריע ולא יכולתי להסתתר מאחורי אף אחד.
אז החלטנו שלא להחליט. ומהר מאוד ההחלטה הפכה להיות ברורה יותר: אנחנו לא ניתן לסכין לגעת בבננו.
לספר לך שעד היום אמא שלי קצת נרתעת ממנו? לספר לך שכל המשפחה בחרה להתעלם ולא לדבר על זה? לספר לך על המניפולציות הרגשיות הקשות ועל "קבלת הפנים" שזכיתי לה כשחזרתי מבית החולים? עזבי...
אני בטוחה שאם יותר הורים היו מחכים 3 חודשים להחלטה, הרבה פחות היו מלים את ילדיהם.
ועם זאת- אני שבה ואומרת, לבי עם כל האמהות שמרגישות כאילו לכדו אותן ברחוב ללא מוצא, בתחושה שאין ברירה אלא לעשות משהו שכל ישותן מתנגדת לזה מכיוון שהן חשות שאינן יכולות לשלם את המחיר. מבחינתי המחיר של עשיית ברית יקר אלפי מונים מלעמוד מול מסכת הקשיים שעברתי, את יודעת מה? בדיעבד, אולי אפילו קיבלתי מתנה. אם נשווה את העניין לדיון על הלידה ללא משככי כאבים אולי אפשר אפילו לומר שבדרך הזו למדתי על עצמי, הוכחתי לעצמי, ביררתי עם עצמי ולמדתי על סדרי העדיפויות שלי על המקום בו אני חזקה ועל המקום בו אני חלשה.
אני יכולה להוסיף ולכתוב אבל אני ממש לא רוצה להכאיב במקומות האלה. את כבר אחרי, ארזית יקרה, לא נותר לך אלא להשלים עם עצמך, לסלוח ולהבין שבמקום שעמדת אולי לא היית יכולה לבחור אחרת. אני מאחלת לך, שאם תעמדי מול החלטה נוספת כזו תוכלי להיות שלמה עם מה שתעשי (ולא משנה מה זה יהיה)
נירה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
