כשבר היה בן 9 ימים, (הבכור), ראינו הפרשה קלה ומעט אדמומיות בעיניו. מיד קראנו לאחי, שגם הוא מומחה לרפואת המשפחה. הוא נתן איזה טיפות. כשראינו שאין שיפור לאחר יומיים, פנינו למיון בהדסה (היה יום ששי והילד בגיל 11 יום המופלג). בא רופא רב חשיבות, הסתכל עלינו, הסתכל על הילד והודיע, שעקב ההזנחה הבלתי נסבלת, קרוב לודאי שהילד יכול להתעוור. (מה שנכון, גם יכול להיות שיפול לנו בלוק על הראש. הכל יכול לקרות). כמובן שפרצתי בבכי, והייתי אומללה מאד. כבר חשבנו איך לאמן את גולדי הכלבה, להיות כלבת נחיה... אחר שבוע, נפתח בעזרת רופא קצת יותר רחום, צינור הדמעות הסתום של בר ומשום מה, הפעם לא הצלחנו לעוור אותו, למרות ההזנחה הפושעת. מה לעשות, יש רופאים שמעודדים רגשי אשם מיותרים אצל ההורים.
|
תוכן התגובה:
|