מסתבר שהיינו ממש "פריירים" ולא ידענו את ה"חוק". בעלי יצא למילואים שבועיים אחרי הלידה. מילא המילואים עצמם אבל הוא "טחן" שם ימים כלילות כי כל "חבריו" יצאו לחופשה כל דקה בערך. הוא פשוט ילד טוב מדי ולא היה מסוגל לעמוד על זכויותיו (כלומר- טוב לכולם, על חשבון משפחתו).
המילואים נמשכו שלושה שבועות. את היומיים הראשונים עוד העברתי בבית אבל אחר-כך ברחתי להורים שלי. היה הרבה יותר קל.
ודרך אגב, שלא תחשבו שבשבועיים שהוא היה בבית היתה עזרה מי-יודע-מה... זה היה בחודש יוני, והיו לו המון בחינות סוף-סמסטר, לקראת סיום התואר (כן, אז שנינו היינו סטודנטים). על זה כמובן אסור לוותר (ובדיעבד, טוב שהוא כבר סיים, למרות שהמחיר היה כבד אז, כי הוא המפרנס העיקרי עד היום). מזל שבשבועיים הראשונים העולל עוד ישן יותר משעתיים רצוף בלילה אחרת אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת.
ואת הבחינות שלי עשיתי במועדי ב'...
אז הכל בא על מקומו בשלום.
בקיצור- כשאין ברירה אז מסתדרים. ואם כשהבעל מתגייס אז גם המשפחה המורחבת מתגייסת (לעזרה) אפשר לשרוד.
שיעבור בקלות...
טל.
|
תוכן התגובה:
|
