יעל,
אמנם אני עדיין "רק" בהריון כך שאני לא אמורה להישאר לבד עם כל האחריות והעול של טיפול בתינוק/ת קטנטן, אבל אני כל-כך מבינה אותך. גם בימים כתיקונם אני מתחילה לבכות ברגע שאני רואה את הצו בתיבת-הדואר, אבל מה יהיה עכשיו? בעוד חודש וחצי בן-זוגי אמור לצאת למילואים של חודש (צומת תפוח או משהו דומה). והכי מרגיז זה שהוא עושה זאת ברצון, כי הוא מאמין שזו חובתו... אני, בכל אופן, מתכננת לעבור מיידית לחברתי הטובה ביותר - זו התרגולת בכל מילואים. רק שהפעם אני משתדלת לשכנע את עצמי להישאר יותר רגועה, ולו למען העוברית הקטנה שחולקת אתי את המשאבים הפיזיים והמנטליים.
אין לי הרבה עצות קונקרטיות מעבר להזדהות. אני גם החלטתי להפסיק להתערב בשלב זה, אחרי כל מיני נסיונות להעביר אותו למודיעין או משהו דומה (זה נראה הגיוני שלצה"ל יהיה מה לעשות עם דוקטור לביולוגיה, חוץ מאשר כנהג טנק, לא?!). ראיתי שלבן-זוגי טוב ביחידת המילואים שלו, שבה כולם מכירים את כולם ומנסים להתחשב עד כמה שאפשר, ואני גם מרגישה יותר רגועה שאם באמת אצטרך אותו במהלך המילואים (לבדיקת מי-שפיר, למשל), יילכו לקראתו.
מקווה שיעבור מהר ושבאמת תחשבי על מקורות טובים לעזרה ולתמיכה בתקופה הזו, ולא תמיד המשפחה הקרובה היא באופן אוטומטי המקור הטוב ביותר (במקרה שלי, למשל, הם בכלל לא מבינים למה אני כל-כך מתרגשת ממילואים. הרי כולנו עברנו תקופות גרועות יותר במלחמת יום-הכיפורים, למשל...).
אם תרצי לחלוק או סתם להיפגש - את מוזמנת ליצור קשר במייל.
שירין
|
תוכן התגובה:
|
