אני חושבת שבכל הנוגע ללימוד בגיל הרך, האמצעים לא פחות חשובים מן המטרה, ואולי אף עולים עליה. בדיוק עכשיו בנזוגי ואני מקיימים דיון בהמשכים (בין אמבטיות, ארוחות ערב והסעות לגנים) על צעצועים אינטרקטיביים. לבני יש אוסף של משחקים דמויי-מחשב שקיבל מהדודים מאמריקה, שנורא רוצים שילמד אנגלית. הוא מעולם לא גילה עניין בלחיצה על כפתורים ושמיעת היגוי ה-ABC, ואני ממש לא מתפלאה על כך. מה שכן הפליא אותי לאחרונה הוא בתי שיום אחד לקחה את אחד המשחקים האלו מתוך הארגז בו היה מונח, ותוך זמן קצר "לימדה את עצמה" חצי מהאותיות. אז נכון שזה מאוד מרשים, אבל גם עצוב לי שהיא עשתה זאת לבד, כי אני מאמינה שהלימוד בגיל הרך צריך להיות באינטרקציה עם אנשים ולא עם מכונות. בנזוגי לעומת זאת משוכנע שיש דברים, כמו צבעים, מספרים, ואותיות, ש"צריך פשוט לדעת, ומה זה משנה איך לומדים את זה". הסטטוס קוו אצלינו בבית הוא, שכל משחק כזה מקבל סט אחד בלבד של סוללות, וכשאלו נגמרות אין מחליפים אותן.
|
תוכן התגובה:
|