|
19/4/2003 00:34
|
ליאתיתי
|
מאת:
|
|
מיכל, (ארוך!!)
|
כותרת:
|
לא התכוונתי חלילה בצורה בוטה. יש הבדל בין בוטות לבין אמיתיות. בלי לסלף, בלי לעגל, פשוט להגיד את האמת ואת כל האמת (או לפחות כמעט). לדעתי, לדבר על מה שיהיה אחרי הלידה לא יעבוד, כי מסיבותיה שלה זה חסום. שיחה על משהו כזה לא תצליח לחדור את שיריון הפחד שלבשה, ולהגיע אל ליבה כדי לעשות שינוי. לכן צריך לדבר בדיוק על הסיבות לחסימה, על מה שקורה כאן ועכשיו.
את צריכה להעביר את זה לפסים של עשיה עכשוית.
אולי לפתוח את נושא היכולות שלה לדאוג לעצמה, לתפקד - כבר עכשיו, ביומיום ההריוני. כדאי שתסבירי לה שאם היא לא תעשה את זה עכשיו זה יהיה הרבה הרבה יותר קשה אחר כך. וזה באמת במילים עדינות.
אני משערת שרובנו לא אוהבים לשמוע ביקורת על חיינו, בטח ובטח שלא במקומות האלה שאנחנו כ"כ לא אוהבים בעצמנו, ומשתדלים ממש לא להסתכל. לכן זו לא צריכה להיות שיחה בנימה ביקורתית.
היא אדם בוגר שחיי את חייו, אבל בשלב זה מה שהיא עשתה זה להפסיק. מה שאת צריכה להגיד לה (לדעתי) שזה בדיוק מה שהיא לא יכולה לעשות - אין לה עכשיו זכות להפסיק. היא עשתה את הילד הזה שבתוכה, היא אחראית לו, ולא משנה מי עוד. היא האמא. וככזו - היא חייבת בשלב ראשון לדאוג לעצמה. לבטוח בעצמה. מעכשיו. כי מה יקרה אם אחר כך היא לא תצליח? הולך להיות יצורון קטן וחסר אונים שתלוי כולו בה. באמא שלו.
אני מכירה מתקפדים, גם אני יודעת לשלוף את הקוצים, אבל אני חושבת שמה שעוזר במצב הזה, זה דווקא כן כל האמת. כי אם מישהו בא אלי ואומר לי: מותק, ככה וככה לא יכול להמשיך, את עושה ככה וזה לא טוב, אבל תוך כדי הוא מעביר לי שאני יכולה לשנות, שאני אהובה, שיש בי את הכוח, שמאמינים בי ולא מתוך היגד שולי - אלא באמת מכל הלב - אז קל יותר לאסוף את עצמי, לקחת נשימה ולהסתכל לחיים בעיניים.
נכון, לפעמים צריך עזרה - אז מה? לוקחים.
אני בשום פנים ואופן לא הייתי ממשיכה לשחק איתה במשחק התפקידים הזה של הילדה האובדת והעוזרים שלה. אני במקומך הייתי מתפטרת מהתפקיד הסיעודי, ומיד שוכרת את עצמי בתור כתף למישהי שוות כוחות אלי, ורק ככה ממשיכה ללכת איתה.
להעביר את המסר שאת לא מסכימה ככה יותר. כי אם תמשיכו ככה, תגיעו רק למקומות גרועים יותר. להסביר שאת יודעת שהיא בטח נורא מפחדת מעצמה ומהחיים בכלל, אבל שאת סומכת עליה שהיא יכולה להם.
את גם צריכה לדבר עם עצמך קודם ולשכנע אותך שהיא באמת יכולה (כי אתם באמת שיננתם כולכם את התפקידים שאתם חיים כרגע). והיא יכולה. אתם צריכים לשחרר אותה. היא צריכה לקחת עזרה בשביל עשיה - לא בשביל שייחיו בשבילה את החיים.
זו דעתי, וכך אני הייתי פועלת במצב כזה.
אני יכולה להגיד לך שבקטע דומה ושונה לגמרי לגמרי עם אחותי, אני פשוט אמרתי די. אמרתי שאני לא מוכנה, ושהיא צריכה או להתאפס על עצמה ולהבין שהיא בדרך המהירה לאיבוד טוטאלי, או להוציא אותי מהמשחק. לא בקטע של ברוגז או אני לא אדבר איתך יותר או משהו כזה. פשוט מאוד: אני אוהבת אותך, את נסחפת הרבה יותר מדי, אני הולכת איתך עד כאן. לא משתתפת במשחקים האלה יותר. לא רוצה לשמוע על זה יותר. נקודה. אם את רוצה לצאת - אני כאן. אם את לא רוצה -אני עדיין כאן - אבל לא משתתפת פעילה.
אני ממש מקווה שאני מצליחה להיות מובנת. ושתצליחי לראות שבהתנהגות שלך איתה, את בעצם משת"פית - ובתכלס - לא עוזרת לה באמת.
סליחה סליחה אם אני פוגעת, אבל כפי שאת רואה אני בהחלט דוגלת בשיטת האמת.
דרך אגב, הרבה פעמים עוזר לתת לזה לשקוע, לאט. לא להגיב ישר, להקשיב שוב, לחשוב. לאט. לתת לענני ההעלבות להתפוגג כדי לראות ב-א-מ-ת מה קורה שם.
אני יכולה להגיד לך במלוא פי שאין לי שום כוונה לפגוע בך. מקווה שזה ברור חזק.
אני כאן - אם תרצי.
ולא- זה לא הולך להיות קל, אם כי מניסיוני - זה בד"כ פחות קשה ממה שאנחנו חושבים שזה יהיה...(:
ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
