אמנם, כבר נדרשתי לעניין פה בעבר, אך מכיוון שאיני טובה כמו דיאנה או ענת באיתור נתיבי עבר, אחזור שוב על התשובה. לאחר שהתינוק רוכש את יכולת ההליכה, ומפתחת עצמאות יחסית, הוא עובר תקופה של נסיגה לכאורה. למעשה, מה שעומד מאחורי ההיצמדות המחודשת לאמא היא ההבנה כי באותה מידה שבה הוא יכול לקום וללכת מאמא גם היא עשויה לקום וללכת ממנו, וזה מפחיד נורא! ואז הם הופכים לדיבקיים להפליא, וכל זה כבר אחרי שהתרגלת שהוא קצת עצמאי יותר. קשה, בלי ספק. לדעתי, עם העליה ביכולת המנטלית של הילדים עולה גם היכולת הלבין שיש סכנות מסביב, ומתפתחת חרדה, בדומה לחרדת ה"נטישה" שאת מתארת. שוב, זה חלק מהמהלך הטבעי, וזה בעצם התקדמות ולא נסיגה. באשר למה שניתן לעשות - יעצו לך נכון, לחכות בסבלנות, לנסות לגייס את מירב הנכונות שלך לקבל אותו לזרועותיך כשזה אפשרי, ולהבין שזה לא (ב-90% מהמקרים לפחות) עניין של משהו רע שקורה לו בגן. ככל שתוכלי להכיל את ההתנהגות הזו בנכונות וסבלנו רבה יותר כך סביר שהיא תחלוף במהירות רבה יותר (עד להתנהגות המקשה הבאה, בוודאי תיראה לך גרועה פי כמה... (-: ) תחזיקי מעמד! אורית
|
תוכן התגובה:
|