לא הוגן בשבילך לצפות למה שעדיין לא הגיע זמנו. כשבכורי היה בן ארבעה וחצי חודשים הייתי בטוחה שזהו, גמרתי עם הקריירה. בדיוק לפני הלידה סיימתי תואר שני, ועבודה של שנתיים במקום עבודה שלא היו לי כל כוונות לחזור אליו. אבל החיים מושכים אותנו הלאה, למקום העבודה ההוא חזרתי כיועצת חיצונית בתנאים משופרים, ואח"כ מצאתי עבודה אחרת, ועבדתי מאוד קשה בתקופה שאני קוראת לה "בין הילדים", עד הלידה השנייה. היום, עם ילד בן שש וילדה בת שנתיים, אני יכולה להביט לאחור, להווה, וגם לעתיד, ולהיות די מרוצה מעצמי (בעיקר כי אתמול קיבלתי העלאה וגם הודעה על תפקיד חדש ומאתגר). אני אמנם לא רופאה ולא פרופסור באוניברסיטה, גם לא מנכ"ל של שומדבר. בחרתי לא להתקדם לתקידי ניהול בכירים ולא לעבוד שעות ארוכות (אני עכשיו ב-75% משרה), אבל גם במסגרת המצומצמת שהקצבתי לעבודה בחיי - אני מסופקת ומתקדמת. ההבדל ביני לבין כותבת המאמר הוא, לדעתי, שבעוד שהיא תוהה אם התקפי הזעם של בתה בת השנתיים נובעים מהעובדה שהיא שהתה במעון יום שעות ארוכות בעוד אמה מקדמת את הקריירה שלה, אני מרגישה שחסכתי לי חלק מההתלבטות ולילדי את ההתמודדות.
ואגב, אני לא מתנצלת, רק מסבירה (לעניין ה"טבעי").
|
תוכן התגובה:
|