עד גיל 29 בכלל לא רציתי ילדים, לא הבנתי בשביל מה זה טוב, נראה לי פשוט "תיק" מיותר שפוגע בחיים הנעימים והטובים שיש לי, כולל כל הטיעונים שלהביא ילד לעולם זה למעשה לגרום לו סבל (מה שעדיין נכון בעיני), ובקיצור- פשוט לא ראיתי סיבה אחת למה כן לעשות ילד. מגיל 29 הלחץ החברתי התחיל לנשוף לי בעורף, והבנתי שאני לא מספיק אמיצה כדי לא להביא ילד לעולם. הכרתי מישהי שהחליטה שלא יהיו לה ילדים וקינאתי בה על הכח שיש לה, אני הרגשתי שהמעמסה החברתית פשוט גדולה מדי, שאני שפנה ואין לי אומץ. מאוד ריחמתי על עצמי וגם זלזלתי בעצמי על כך, אבל לא הצלחתי להמנע מצו החברה. ניסינו להכנס להריון במשך 9 חודשים, תקופה ממש קשה, שאני כקונטרול פריק פשוט השתגעתי ממנה, וכשבמשך כל אותו הזמן אני חוזרת ומשננת לעצמי: תרגעי, את בכלל לא רוצה ילדים, תראי איזה כיף לך עכשיו וכולי וכולי.....
סוף הסיפור - מרגע שנועם נולד הכל התהפך ללא הכר. תחושת האושר המופלאה הזאת, ששווה את כל הקשיים, האדם המופלא הזה שזכיתי לגדל ולטפל בו, האהבה החדשה והמיוחדת, שאין כמוה בעולם... תמיד כשאמהות היו מתלוננות על קשיים אבל בסוף מסכמות ואומרות: "אבל זה אושר..." היה לי נראה שהן שבויות בשכנוע העצמי שלהן. אבל כשנועם נולד הבנתי את מהות האושר הזאת עד קצות אצבעותי, ופשוט אין דבר יותר עוצמתי מזה בעולם, ולגבי עצמי, אין לי ספק שהייתי עושה את טעות חיי אם הייתי מוותרת על ילדים. הריון מספר שתיים בא בקלות ובבטחון, בלי לבטים בכלל.
אני לא רוצה להכליל ולהגיד שזה נכון לכל אחת, בודאות יש נשים שהאמהות באמת לא מתאימה להן, ויש כאלה שאפילו רצו ילד, ועדיין אפשר לראות שזה ממש מאמלל להן את החיים, אבל כנראה אף אחת לא תדע באמת עד שהיא לא תנסה.
|
תוכן התגובה:
|