|
26/5/2003 12:14
|
תמי
|
מאת:
|
|
אסתית (וגם סאלוש), עצובה,
|
כותרת:
|
אסתית, ספרי לו. ספרי לו מה את עושה כל היום. תעשי (לעצמך!!) אפילו רשימה, כי הרי הימים מתמוססים בלי שנדע. אני לא אוהבת את גישת ה"להשאיר לו את הילדים ליום אחד", כי יום אחד, ואפילו שבוע, אינם שקולים לחיים שלמים. השחיקה אינה נלקחת בחשבון, האחריויות הקטנות שנמצאות ביום שלך ובכל זאת לא יהיו ביום שלו. ספרי לו כשקשה לך. ספרי לו שעכשיו את מכינה אוכל ובקושי עומדת על הרגליים כי לא ישנת בלילה, ועוד סיפורים מסוג זה. פרטי בפניו מה הקשיים שלך, תני לו להיות שם בשבילך ברגעי האמת. את עובדת קשה. סאלוש, אני מאוד לא מסכימה עם הגישה שלך. להקטין את עבודתך כדי שבן הזוג ירגיש טוב עם עצמו... מקור לבעיות. מקור לתסכולים מצטברים. שהרי לא באמת מתפננים כל היום, זה קשה, זה מעיק לפעמים, לא הייתי עושה עצמי מאושרת בעד שום הון שבעולם, בעוד אני מתקשה. צריך להיות הכי כנים שאפשר בזוגיות, תוך הפגנת אמפטיה לצד השני. לוקחת בהערצה כל מילה של תיתי. אני חושבת שפרגון הדדי הוא המפתח.
ןלעצובה... עצוב. רק רק רק טיפול מקצועי, לדעתי, בשלב זה. האם את אוהבת אותו? אם כן, טפלו בזה יחד. אה, ובאמת חבל לעשות דווקא. זה לא פותר, זה מחמיר עניינים. אני חושבת, למשל, שבעניין השמיכה, היה הרבה יותר יעיל להתקשר בצהריים ולהגיד "תגיד, כיסית אותו בלילה? הוא קם חולה לגמריי!". כך מובנת האחריות. לא יודעת. טיפול.
מחזיקה אצבעות,
תמי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|