נתחיל מהסוף: בתור אחת המטאטאים כאן ש"מתנפלים" על חדשות (למה מתנפלים?), אני יודעת היטב את משמעות פתיחת הודעות חדשות, ההתקמצנות וההדחפות. אני עצמי נוטה לעשות זאת לא אחת. אבל! כל החוכמה היא להידחף לדיון לא טעון. הגזמתי?- תארי לך שאת יושבת עם כמה מחברותייך הטובות. עינייך עייפות ועצובות, ואת מתחילה לספר להם משהו שהוא רגיש לך, שאת מרגישה שם מה זה קטנה... פיצית, עלובה, מסכנה כזו, שלא לומר מבוהלת. בולעת את הדמעות וממשיכה לספר - את האמת. כל הלב שלך, ואיתו כל העצבים חשופים. את גומרת לספר, ומחכה בפחד לתגובות שלהם. אולי יצליחו לעזור, אולי ישטמו אותך לנצח... נשענת על הכסא, משפילה מבט, ומחכה. ואז אחת מהחברות קופצת ראשונה ואומרת לך: מותק, שמחה שאתם מרגישים יותר טוב אבל מה דעתכן על צבעי מאכל? או על מצב החסה בשטחים? או על הכלב המסכן של השכנה - זה לא משנה!!! זה פשוט לא לעניין.
התנפלתי? - לא יקירה. אני אדם שאומר, לטוב ולרע. הרגשתי רע, ואז נעלבתי, כעסתי, ואמרתי. לא נעשה כאן שום עוול בלתי הפיך (לי, אני מקווה שגם לשרון), אבל זה הכאיב לי ומאוד צרם, וזה בדיוק מה שאמרתי שם. לפני כמה ימים היה דיון של המתגעגעת לעצמה שגם שם נדחפו לא לעניין, והיא בכזו עדינות העירה להם, שחשבתי: איזו אישה מדהימה. אני לא עדינה כזו, הרגשות שלי פורצים החוצה (שוב, לטוב ולרע), ואין עליהם מסננת. זה מה שהיה בהודעה שלי - האמת שלי. ואם בעינייך להגיד מה כואב זו התנפלות - אז צר לי. ליאתיתי. (ולכולכן שריגשתן אותי עד דמעות - אענה מאוחר יותר)
|
תוכן התגובה:
|