כותבת עם דמעות בעיניים. אשכרה פעם ראשונה שככה מטשטש לי המסך. אני לא מסכימה איתך יקרה. איפה ראית סליחה? איפה ראית התייחסות? היא כתבה את שלה, ולרגע לא כתבה טעיתי. היא כתבה תודה לכל אלה שהבינו אותה, לי היא כתבה שולם במחי יד. הצריבה נעלמה לה אתמול. נשבעת. רק חיכיתי לאיזושהי הכרה בכאבי, בעוול שנעשה לי. את יודעת מה? - בי. אבל לא. איריסי שאלה אותי אתמול למה אני בוחרת להעלב, כי העלבות זו בחירה (כן, גם זו של שרון). אני מסכימה. ישבתי וחשבתי לי אל תוך הלילה מה קורה שם, והגעתי לשיעור מרתק עלי (וכן, הודיתי לשרון, מה שהתכוונתי לעשות גם בכתב היום - אבל הצביטה בלב גמרה לי את הכרת התודה (אמרתי לך, זהר..). בהתחלה אמרתי לי - נעלבתי כי היא שמה עלי ז' - לא טרחה לקרוא את ההודעה, התעלמה ממצוקת הכותרת, ונדחפה לי. ואז אמרתי - לא. היא ממש לא שמה עלי ז'. זה בכלל לא היה הכיוון. מה שקרה פה שהיא לא התייחסה אלי. התעלמה ממני, מהכאב שלי. מה שאצלי מתורגם ישר ל'הכאב שלך זניח עד לא קיים. תתעלמי הוא יעלם, הוא לא נכון. מה שאת מרגישה זה לא בסדר' וכו' וכו', מחשבות דוקרות עמוק. בנוסף כ"כ התאכזבתי. אני אדם של אש. כ"כ הרבה כתבתן פה כמה שזה כיף, ונפלא ועוזר ושמח. אבל אני באמת אדם של אש - לטוב ולרע. כשרע לי, העוצמה לא דועכת. היא גם לא מתחזקת. בדיוק כמו שאני כותבת אש טובה, אני כותבת אש שכאני פגועה. זו העוצמה של המילים שלאנשים בכלל קשה איתה. אבל כאן, בפורום הזה, שכולו כוח נשי עצום מיימדים, כאן חשבתי - הנה מקום שיכול להכיל אותי בלי שיצטרכו להיבהל כל הזמן. הנה מקום שבו אני אוכל להגיד ויבינו אותי. הרי בנשים כ"כ גדולות עסקינן. הנה מקום בו לא אהיה איזה סוג של "פריק" שעוצמתו מבהילה אנשים, ושבגללה חושבים - 'אה, זאתי, חסינת ברזל, לא מרגישה כלום. אם אני רוצה לפגוע, כדאי שאעשה זאת חזק'. זה כ"כ לא נכון. וכ"כ מאכזב שגם פה כ"כ "הזדעזתן" כולכן ממילות הכאב שכתבתי. הלב שלי כתב. בעוצמה - נכון, זו אני!!! לסנן את העוצמה הזו זה בלתי אפשרי בשבילי ולא נכון. אתן הרי לא רוצות שאסנן אותי כשאני עונה לכן - אבל כשאני לוקחת עם אותה עוצמה את הכאב שלי - אוי ואבוי! מה עשית! אתן שתיכן כואבות, שתיכן מסכנות, שתיכן ושתיכן. לא מקובל עלי. מלבד 3 שכתבו, נעשתה כאן טעות - טועים, כל השאר רק ריככו וריככו ל-שרון. אני - התפלצת, אני אתגבר. אז מה אם נדחפו לנימי נשמתי? אז מה אם עשו כאן פאשלה - תתטאי, שימי מתחת לשטיח, מה זה משנה - את תתגברי לבד. אני לא אומרת, שרון נפגעה (וגם זו בחירה שלה), בסדר. אני יכולה במאמץ רב לנסות להבין גם אותה (למרות שזה מתפרש אצלי שאני אדם שאנשים לא יכולים לאמת שלו, וזה כשלעצמו קשה מאוד). אבל מה הלאה? עוברות השעות, אפשר לחשוב, להבין, להגיד - טעיתי. למה אני כ"כ רוצה שהיא תגיד טעיתי? כדי לקבל יחס. כך היא בעצם תגיד לי- נחשב הכאב שלך. את לא צריכה לעשות כאילו אין. אני מייחסת (גם) לו חשיבות. "נעבוד על זה" (-כשכל הנעבוד על זה בשבילי היתה איזו סליחה קטנה). לא רוצה לקרוא בין השורות. בדיוק כמו שאני ישבתי והשקעתי שעתיים (כן, אתמול שיקי השכילה לישון בול בזמן למפחדות מהזנחה) כדי להסביר, כדי להראות לה עוד דברים מלבד העלבון שלה, כדי להבהיר שלא היתה כאן.. את יודעת מה, לא בא לי לחזור על זה. אני האחרונה שנוטרת, שלא סולחת, כמעט ואין אצלי. לא מדברת על שוכחת אלא על ממש סולחת. אבל, לפעמים, אני צריכה מהצד השני להודות בטעות כדי לשים את זה גמור וחתום מאחור ולא לדוש בזה יותר. למה? - כבוד רומני, דפקטים של חינוך שהוזכרו בפירוט רב מעל. יחס. את זה ביקשתי. מה קיבלתי? - הפעם ז' לעין. ככה זה מרגיש לי. תודה שנתת לי לבכות. אני מנסה כבר כמה ימים ורק עכשיו זה יצא. אני מוקירה אותך מאוד מאוד על החיבוק שהוציא את הדמעות. תודה תודה יקרה שלי.
|
תוכן התגובה:
|