|
25/6/2003 20:51
|
ליאתיתי
|
מאת:
|
|
גם אני עם כל מי שטול כתבה - תחשבו מה זה מלמד אותם
|
כותרת:
|
חוסר אונים משווע.. עושים את כל מה שהם יודעים כדי לקבל עזרה... וכלום. איך אתם הייתם מרגישים? הם הרי אפילו לא יודעים שאתם תחזרו בכלל. מבחינתם זו נטישה - יש קול ואין עונה. מצטערת אבל זו נשמעת לי שיטה זוועתית וכל פעם מחדש היא מקפיצה אותי. אין לי בעיה עם בכי, אבל יש לי בעיה שהילדה שלי לא תהיה בטוחה ב-100% שאני שם בשבילה, ואם לא אני אז מישהו, אבל שם - תמיד. תמיד יש לה מקום להגיד מה היא רוצה או צריכה - גם אם זה לא משהו שאני מוכנה לעשות (כמו להתחיל לשחק באמצע הלילה), היא יודעת שאני שם. זה שלא תמיד אני אעשה מה שמוצא חן בעיניה, זה לא סותר את זה שהיא לא לבד, שלרגשות שלה יש משמעות, שבפחדים שלה היא לא צריכה להילחם לבד. אז היא יכולה להתעצבן, להתאכזב, להתעצב, לחוות תיסכול - אבל לא ייאוש. ואני לא מדברת על קיטורים כאלה של יללה לך הביתה מוטי, אלא על בכי. אם בוכים לא מתעלמים. נקודה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|