גם אני מרגישה כך ולפעמים זה אפילו ממש מכעיס אותי. מבחינתי הגוף של הילדים שלי טהור ואנשים כאלה פשוט מזהמים אותו. סליחה על האגרסיביות...
זה באמת מיותר.
ובכל זאת... כדי להעביר לידיי מסר מאוזן ולא לתת תחושה שממתקים וחטיפים הם משהו שיש סביבו מין הילה מיוחדת זה מה שאני עושה:
דבר ראשון כשאני רואה ממתקים אני משתדלת להראות להם (בהתנהגות ולא בהטפה) עד כמה זה "לא עושה לי כלום" ואני מעדיפה דברים אחרים. בבית, נדיר שיש לנו ממתקים ואני משתדלת להציע חטיפי גרנולה, פירות יבשים ומשקאות סויה- אבל, כשיוצאים החוצה ויש ממתקים אני לעולם לא אומרת לא. מה שכן, אני מגבילה בכמות. אם אני רואה שמגזימים בכמות אני אומרת "עוד אחד ודי" ומציעה במקום אוכל אחר.
די קשה לי לראות אותם אוכלים צבעי מאכל אבל משתדלת לצמצם למינימום את המפגש איתם.
בימי שישי אחה"צ יש לנו מנהג לשתות כולם קפה/תה עם עוגה ואז יש קצת מתוק "שאסור" זה כיף להם ומיוחד ומרגש אבל הם רואים כדוגמא שמדובר על מצב שמוגדר בזמן ומקום.
ובקשר למבטי הרחמים של אמהות אחרות?... הם נתקלים במבטי הזלזול שלי. מצטערת, ככה אני מרגישה.
|
תוכן התגובה:
|
