וואו, כתבו לך דברים מדהימים למעלה.
בדיוק בימים אלה, ובעיקר אחרי שקראתי את ליאתיתי שמנסה לגמול את שיקי בלילות, אני מבינה *באמת* למה הפסקתי להניק כשעומר היתה בת שלושה חודשים. בזמנו ההנקה השתבשה ולא הצלחתי להביא את עצמי להאבק שוב. אחרי שבוע של אבל הרגשתי יותר טוב. ולאט לאט שכחתי את העונג ההוא, טבעי ונוח לי עם הבקבוקים, לא חשבתי אף פעם מה היה קורה אילו, איך הקשר שלנו היה שונה. רק צער על התזונה.
ומה שאת וליאתיתי כותבות מאפשר לי להבין לאן הקשר הזה עם יונקים מתפתח. ועד כמה אני צריכה את הגוף שלי לעצמי, כמה טוב עבור נשים שכמותי שיש מזון תחליפי, לצד הכאב שבפשרה.
עומר בת שמונה חודשים. נפרדנו פעם אחת לכמה שעות כאשר ליויתי את חברתי היולדת. אני המטפלת הבלעדית שלה יום ולילה. בערב האיש מתחלק באהבה. וטוב לי בטוטאליות הזו, וגם קשה לי שם, אבל סופו של עניין לזה אני בנוייה ואנחנו נשארות יחד לפחות עד גיל שנתיים ולאחר שתביע היא רצון. הכל יכול לעבוד לי טוטאלי, רק לא הגוף. את הציצים שלי, משום מה, אני צריכה לעצמי. ואת המיטה שלי גם. עם הקשיים שלי להרדם אין מצב שהייתי ישנה עם החרגולית הזו איתי.
אני נזכרת עכשיו באחר הצהרים המקסים ההוא ב"מקום לשבט". נדמה לי שרק אני ושרון לא הנקנו, ציצים צצו מכל עבר, והיה כל כך נעים לראות, וכל כך נעים להוציא את הבקבוק. אני אכשהוא לא השפיע עליי טרור ההנקה ההוא.
תכתבו עוד מחשבות על הנקה.
|
תוכן התגובה:
|
