מבלי להיכנס לוויכוח הנוכחי, (שלצערי יש כאלה שעושות לו נזק, בזמן שאחרות מיטיבות לנסח את השקפתן בצורה מעוררת כבוד וקנאה), בעניין אותו ציטוט על קריירה ואימהות וכו'.
אלף, דבריי נגעו לאימהות ולא להנקה. אני אומרת זאת כי לדעתי זה לא היינו הך. יכולות להיות אימהות מסורות שאינן מניקות, ומניקות שמלבד חלב אם לא מצליחות לתת הרבה לילדיהן. בעיני, הכל איזונים, וכל אחד ואחת צריכים לעשות מאמץ במסגרת האיזונים כדי להיטיב עד כמה שאפשר עם הילדים ועם עצמם. מחול רגשות האשם, כשהוא אינו מופנה לשינוי, הוא סתם מיותר.
ובית, בעניין נציבת מס הכנסה. לא כל אישה יכולה ליצור סביבת עבודה נשית וראויה. רובנו לא נמצאות בעמדות המאפשרות לנו לקבוע מתי ואיך, במקרים רבים אנו נאלצות להיכנע לתכתיבים מבחוץ ולעייפות מבפנים. כעסי יצא אז על הנציבה מפני שהיא כן הגיעה לראש הפרמידה, ובכל זאת היא אימצה את הקוד הגברי. אני לא חושבת ששכירה ממוצעת צריכה להוסיף על מצפונה העמוס גם בלי זה אשמה נוספת בגין "אי שינוי הסדר החברתי".
כן, היה יכול להיות טוב יותר אם כל אחת מאיתנו היתה משכילה להגמיש במשהו את סביבת עבודתה. אבל, המנוע, בשנים האלו כשכולנו כל-כך עסוקות בג'אגלינג הזה של משפחה, פרנסה וקריירה, אני מתקשה לראות כיצד אנחנו גם מחוללות את המהפכה כפי שראוי לחולל אותה. יכול להיות שבעוד עשר-עשרים שנה, כשקצת נתפנה, נעשה אותה למען בנותינו. ובינתיים, בלימבו הזה שנוצר בין עולם פמיניסטי - פוסט פמיניסטי - רודף מימוש - ומחפש גם לחזור לשורשיו המשפחתיים, יוצא שבמקום להקל על עצמנו אנו רק הולכות ומעמיסות ומעמיסות. לפעמים אני חוששת שבלהט תאוותנו לשינוי ושיפור חיינו אנחנו פשוט נקרוס.
|
תוכן התגובה:
|