מאז התבררה פרשת רמדיה אני מסתובבת עם מועקה ותחושת "לא יכול להיות שקרה דבר כזה". לא יכול להיות שתינוקות ימותו בגלל תמ"ל. עד היום חשבתי את עצמי לתומכת הנקה נלהבת, משוכנעת בכך שחלב אם הוא המזון שתינוק צריך לקבל, ומונעת בדחף לאפשר לעוד אמהות להתגבר על קשיים בהנקה כך שיוכלו לתת לתינוק שלהן את "הדבר האמיתי" ויזכו בחוויה יחודית בקשר בינהן לתינוק. הרגשתי שיותר ויותר אנשים וגורמים ממסדיים מבינים את החשיבות הקריטית של הענין וחשבתי שאנחנו בדרך הנכונה. אבל, כיום,אחרי פרשת רמדיה אני מבינה שזה לא נכון. אנחנו עוד רחוקים מאוד מלהסתכל לאמת בעיניים. והסתבר לי שגם אני הייתי רחוקה. משפטים כמו -השימוש בתמ"ל הוא הניסוי הגדול ביותר שנעשה בבני אדם ללא בקרה ואישורים- מתבררים עכשיו במשמעותם הזוועתית ביותר. כל הדיונים על פיקוח כזה או אחר הם לא רלוונטים. או- רלוונטים חלקית. גם הפיקוח הכי הדוק לא יבטיח שתמ"ל יהיה חיקוי מושלם של הטבע. והטוטליות הזו- תינוק מקבל בששת החודשים הראשונים לחייו, הקריטיים להתפתחותו- מזון מסוג אחד בלבד. אפשר לבדוק X מרכיבים, ובעקבות הפרשה יבדקו אולי עוד X מרכיבים, אבל אי אפשר לבדוק הכל. חלב אם הוא משהו דינמי- משתנה בין הנקה להנקה, משתנה לאורך התפתחות התינוק, מקבל טעמים ועוד ועוד- תמ"ל זו אותה אבקה יום אחרי יום. נראה לי שעד כה נפלתי גם אני בפח של לא לגרום רגשות אשם לאמהות שאינן מיניקות. למרות שחשבתי שלא. אני עוד לא יודעת איך זה יקרה, אבל נראה לי חיוני שהדברים האלה יהיו ברורים לכל אמא בהריון, ולכל מי שמטפל באמהות ובתינוקות. קשה להסתכל לאמת בעיניים- כי היא מעוררת מטענים של רגשות לא קלים. הסתבר לי להפתעתי שגם לי "תומכת הנקה נלהבת" היה קשה. אני חוששת שפרשת רמדיה תדעך, והשינוי הקונספטואלי לא יקרה. רק אם התפיסה (אוי התפיסה...) תשתנה- גם הגישה תשתנה.
עד כאן, ד"ר ליאת הולר הררי
|
תוכן התגובה:
|