אני עדיין אחרת, מנוסטלגיה בעיקר. כאשר נכנסתי בפעם הראשונה, לפני עידן ועידנים, קראתי לעצמי סתם קרן, וגיליתי מהר מאוד שאני נכנסת לנעליים גדולות בכמה מידות. קרן "המקורית" היא אישה אמיצה שילדה פג וגידלה אותו לתפארת, שתמיד עוזרת למי שנזקק לכך, ויש לה המון חברות קרובות כאן. נו, מי אני שאשתמש באותו שם? אז הפכתי ל"אחרת". ועכשיו, אמנם יש את ברק, אבל אני עדיין לא "שלו" לגמרי, ולכן לא "קרן של ברק", מה שמוביל אותי לחווית האימהות ששירין העלתה.
בוא'נה, זה קשה :)
כולם מספרים על הלילות ללא שינה, על הקושי בהבחנה בין בכי של רעב לבכי של כאב לבכי סתם, על הכאבים של התפרים ועל הקושי בהנקה, אבל זה הרבה יותר מזה.
עדיין אני לא מאמינה שהתינוק החמוד הוא שלי. יש לי הרגשה כאילו אני עושה בייביסיטינג למישהו, ועוד מעט יבואו לקחת אותו. אני עדיין לא מרגישה כמו אמא. אני מניקה אותו, מחתלת אותו, מורחת עליו בייבי פסטה בכמויות מסחריות, אבל מרגישה בעיקר את האחריות. קשה לי להתחבר לרוך שבאמהות. אני גם לא אוהבת אותו עדיין, לא כמו אמא. יותר כמו אהבה לצעצוע חדש. אני מרגישה כאילו יש לי משחק, ואני צריכה לשמור עליו שלא יתקלקל. כאשר היתה לו פריחת חיתולים הרגשתי כאילו קילקלתי את הצעצוע שלי, ועוד מעט אבא שלי יבוא לקחת לי אותו :( והלילות - אוף. אני עושה מה שאמורים לעשות, מתעוררת, מניקה, מלטפת לו את המצח, ומחזירה לעריסה לישון. אבל זה כל כך מרגיז! הוא תמיד מתעורר כאשר אני נרדמת. ואני יודעת שאני לא אמורה לכעוס עליו, אבל זה כל כך קשה. ולא, בעלי לא יכול לעזור, כי הוא לא יכול להניק במקומי. ניסינו לתת לו בקבוק בלילה, אבל מה שעובד בשבע בערב לא עובד בארבע בבוקר. ברק לא מוכן לאכול פלסטיק - הוא רוצה ציצי ויהי מה. אז הוא מקבל, מה אפשר לעשות? והגאזים הנוראיים האלה. אני יודעת שקוליק קורה בשעות הערב. הבן שלי לא קרא את הספר, והקוליק שלו הוא על כל שעות היום והלילה. הדבר היחיד שעוזר הוא המוצץ (כן, אני נותנת מוצץ. לא לצעוק.), הידוע בשם "מוצץ הקסם". נותנים לברק למצוץ, והוא משחרר גאזים ונרגע. אלא מה? הוא נרגע, נרדם, שומט את המוצץ, הגאזים חוזרים, והוא מתעורר בבכי. אנחנו עושים "תורנות עריסה" בכל פעם מישהו אחר ישן ליד העריסה, והתפקיד של התורן הוא להחזיר את צצי לפה של ברק לפני שהסירנות יופעלו. התחלתי לישון כשהיד שלי בין הסורגים, והאצבע על המוצץ... וכל העיסויים לא עוזרים, וכל הדיאטות לא עוזרות. כבר הורדתי את השוקולד, החלב הניגר, החומוס, והבננות. אני חיה על גזר ופיתות, ועדיין יש לו גאזים... ולא הזכרתי בכלל שיש לי מבחן גמר אדיר ברפואת ילדים בעוד שבוע וקצת, ואין לי זמן ללמוד אליו. חוץ מזה - לא ישנתי כבר חודש ויומיים, אז אני גם לא מספיק מרוכזת בשביל ללמוד. הכל רע, בקיצור.
לא, הכל טוב, אבל עם קצת עצב בפנים, וטוב שאתן כאן כדי לפרוק דברים מהלב. נו, אם לגדל ילדים היה כל כך פשוט, כולם היו עושים את זה, לא?
קרן (עם חצי חיוך)
|
תוכן התגובה:
|