הפצפונת שלי (בת שנה ו-8) נכנסת לגן שבו עוד 10 ילדים. צוות של שלוש. עוד לפני שהתחילה היה לי ברור שאני לא מתכוונת להשאיר אותה שם בוכה. אז דאגתי להבהיר לגננת מראש שאני מתכוונת להישאר איתה עד שהיא תרגיש שם בטוחה ואהובה. כנראה שמהטון שלי היא הבינה שאני ממש לא אשתכנע לעשות שומדבר אחר, ולכן לא התווכחה איתי. והפצפונת מבסוטה בגן, משחקת ומסתובבת עצמאית לחלוטין, ורק מדי פעם באה אלי לחיבוק. והיום כבר רצה לגננת להתחבק איתה, והתכרבלה עם הסייעת. ונתנה לסייעת אחרת להחליף לה חיתול בלי שום בעיה. ולי יש מספיק זמן חופשי לעזור לצוות עם כל הזאטוטים הבוכים, ויש הרבה כאלה. וכשאני מסתכלת עליהם, אני תוהה- מה הם חושבים, כשההורים שלהם הולכים ומשאירים אותם עם אנשים שהם בכלל לא מכירים? עם שני הבנים הגדולים שלי, לא הייתה לי הרבה ברירה. גם כי הייתי בלחץ ללכת לעבודה, וגם כי (כמו שליאתיתי כתבה) מופעל כזה לחץ בגן שההורים ילכו, שקשה להתנגד. לכן אני ממש לא שופטת את ההורים שהולכים ומשאירים את הילדים בוכים. אבל הפעם יש לי ברירה, ולכן בחרתי להישאר כמה זמן שייקח. אני יודעת שבאיזשהו שלב היא תשחרר אותי. ואולי בינתיים אקבל איזו משכורת מהגן :)... מיכל.
|
תוכן התגובה:
|