יונתן נכנס לגן בפברואר שנה שעברה, ומכיוון שלא עבדתי עשיתי לו את המעבר הכי הדרגתי שרק אפשר: במהלך חודש ינואר הייתי איתו כל יום שעה-שעתיים בגן בתור חלק מטיול הבוקר שלנו, אחר השארתי אותו לחצי שעה, לארבעים וחמש דקות, לשעה, לשעה וחצי... עד שהתאפסנו על חצי יום (השנה התחלנו עד אחה"צ, אבל באותו הגן, עם הדמויות המוכרות, כך שזה עובר חלק למדי, טפו טפו). ברור לי שיש אמהות עובדות שלא יכולות להקדיש כל-כך הרבה זמן, אבל מי שיש לה את האפשרות, כמו ליאתיתי, זה בוודאי הרבה יותר טוב מזבנג וגמרנו. בכלל, הנסיון שלי (עם ילד אחד, הספציפי שלי) אומר שלמי שיש אפשרות להכניס לגן יותר מאוחר, כלומר לא בספטמבר כשכו-לם עצבנים ובוכיים, אלא חודש-חודשיים אחר כך, זה הרבה יותר טוב. אנחנו נכנסנו לגן בפברואר ולגננת ולמטפלות היה את כל הזמן שבעולם להתייחס לצורך של יונתן בידיים ולהקדיש לו תשומת לב כשסבל מקשיי הפרידה.
|
תוכן התגובה:
|