מצטערת אם היה משהו בדברי שגרם לך אי נעימות. התכוונתי לאנשים שאני מכירה היטב ולאורך זמן, שילדיהם (בשני המקרים ילד מס' 2 אחרי בת בכורה שישנה לפי הספר) הרבו להתעורר בלילות. שני הזוגות, בסביבות גיל שנה, פשוט נתנו לילד לבכות בלילה לבד במיטה במשך כמה לילות עד שחדל. אחד מהם בהחלטה רגעית לילה אחד לקח את הבת הגדולה לחדר ההורים, סגר את הדלת והשאיר את הקטן לבכות לבדו (אחרי כמה לילות הוא הפסיק). הזוג השני קיבל החלטה מושכלת, לא בקלות, היה להם מאד קשה, אבל הם נתנו לבנם לבכות במיטתו במשך כמעט שבועיים עד שפסק.
בשני המקרים הייתי מזועזעת, למרות ששמעתי על כך בדיעבד ולא יכולתי כבר לשנות דבר. האמת היא שגם לא הסברתי להם מה אני חושבת על מה שעשו. אולי טעיתי.
בשני המקרים מדובר באנשים מקסימים, עדינים, נבונים, אינטלקטואלים, מנומסים, רגישים, משכילים, נחמדים. לא התכוונתי להיות צינית. אני באמת לא יודעת עדיין מה לעשות עם המידע הזה. האם זו שאלה של ידע, של גישה, של אופי, תרבות, או כולם יחד?
|
תוכן התגובה:
|