היי יונית,
הייתי חייבת לענות לך. הסיפור שלך ממש נגע בי, ממש הזדהיתי עם האכזבה שלך. במיוחד כשסיפרת על היום שבעלך בילה עם בנך. האמת היא שנראה לי שאני נשואה לאיש שהיה יכול להיות גם כזה...אבל הוא ממש לא.
אני חושבת, לפי התאור שלך, שבעלך מכור, מכור ללימודים ומכור לעבודה. התמכרות היא בעצם מנגנון לברוח מהחיים. אם הוא לומד ועסוק כל כך הרבה שעות, הוא לא צריך בעצם לחיות, לחוות, ולאהוב ביום-יום.
לכולנו יש את הבריחות האלו, העיסוקים שמושכים אותנו מההתחייבויות האישיות שלנו. (כמו הפורום, למשל :)) במינונים קטנים זה לא פוגע באיכות החיים, אבל כשזה משתלט על הכל אז כולם נורא סובלים, את, בנך הקטן וכמובן בעלך, שהחיים עוברים לידו כאשר הראש שלו קבור בספר או משוטט באינטרנט. אולי בעלך מרגיש שההתמכרות שלו מוצדקת ולא מוגזמת כי הוא זאת עבודה ועבודה מאוד חשובה והוא יכול כך לפרנס את משפחתו אבל הוא בעצם מזניח את בנו ואת אישתו.
קטונתי מלייעץ מה עליך לעשות כדי שיתפקח ויתחיל לחיות את חייו כשאת ובנך לצידו. אולי לך יש את הכלים או את הידע, כפסיכולוגית לנתב אותו לדרך המלך בה יוכל גם להיות איש מקצוע וגם איש משפחה וגם בעל. ברור שהוא זה שחייב להבין שיש בעיה אמיתית כדי לחולל שינוי.
האם אני בכלל בכיוון?
שולחת לך המון אהבה,
עינת
|
תוכן התגובה:
|