אני חושבת שהשורה התחתונה והכי חשובה היא מה שרווח כתבה לך. את חייבת לעבוד עליך יקרה! את מקטינה את עצמך לגודל גרגרי. אפילו הסכמת / ברכת מראש על סקילות. למה? זה לא מגיע לך!
את אומרת שאת מאמינה באהבה שלכם, אבל מאמינה גם שצריך לתת איזו דחיפה מאכותית כמו לגרום לו לעוף מהבית - כדי שהיא תוכל להתממש. לטעמי יש כאן סתירה מלאה.
יקרה! אני מכירה זוגות שכל הדיבורים האלה על לעזוב, ועוד מעט ועוד שנה ובגלל הילדים היו אמיתיים והם חיים עכשיו יחד עם ילדים מקסימים משלהם ונאבקים בחיים. אבל אני מכירה גם לא מעט מי שהיו זוגות, וכל הדיבורים הללו היו קשקשת אחת גדולה. את יודעת מה? - לאו דווקא קשקשת. אולי הוא או היא התכוונו לזה בזמנו, אבל זה לעולם לא התממש ולא יתממש.
מהסיפור שכתבת אי אפשר לדעת כמובן איך זה יהיה אצלכם. זה אמנם לא נשמע ממש מבטיח (את כותבת בעצמך), אבל באמת שאני חושבת שאי אפשר לדעת. מה שכן אפשר לדעת הוא שאת מתפשרת על חשבונך בלי לעשות חשבון. לא נראה לי שאת יודעת מה באמת מגיע לך- וזה מה ששם לי את כל מערכת היחסים הזו בסימן שאלה גדול. כי לדעתי - מראש את הולכת על משהו שהכי הגיוני לא יקרה.
למה התגרשת יקרה? מה היה בקשר ההוא שלא הלך טוב? יש סיכוי שגם שם ויתרת מראש על דרגת האושר הרצוייה עד שהגיעה איזו סטירה שגרמה לך לרצות יותר (סוף סוף)? אבל אז יצאת אל השוק וחזרת לאותו דפוס מוכר.. של לצפות למעט, של להסתפק בכמעט, באולי, בכאילו? אני בשום אופן לא מבקרת אותך יקירה! דפוסי חיים הם משהו שלא פשוט לשבור. לא תמיד (או בד"כ לא אפילו)אנחנו מודעים בכלל לקשירת העיניים שמלווה אותנו אוטומטית בכ"כ הרבה מקומות כ"כ חשובים.
אני לא רוצה להעציב אותך יקרה, להפך! אם זה המצב או לא בדיוק אבל אם משהו מכאן מדבר אליך, חשוב לי שתאמיני לי - יש לך מה לעשות עם זה!!! וצריך לעשות עם זה. זה לא עניין של שנים ומיליונים. זה עניין של החלטה ואז צעד אחר צעד בדרך אל האושר עם הכוונה מאירת עיניים. אני הייתי שם. לא בדיוק שם אבל באזור, ואני מדברת מנסיון של ראיה עקומה שהביאה לחיים עקומים. אני כבר לא שם.
אולי הוא באמת אהבת חייך. אולי. תאמיני לי שאם זה העניין לא תזדקקי לשום בעיטה מכוונת כדי להביא אותו להיות שלך. האמונה הזו של "אני אראה לו מה שהוא רוצה, איתי הוא יראה את האור" - שחייתי איתה שנים רבות - היא לא בריאה! לא נכונה! לא אמיתית! לא לעניין אפילו.
אני תמיד אומרת שצריך לעבוד וקשה, אבל כאן, לדעתי - צריך לשחרר. אם הוא שלך הוא יבוא. את לא צריכה לגרום לזה לקרות. את לא צריכה לוותר על עוד שנה מחייך בגלל שיכול להיות ואולי בסוף אשתו תזרוק אותו ואז.
תחשבי שניה - נניח היא תזרוק אותו, והוא נורא ירצה בית, חום, שייכות, בטחון - אז הוא יבוא אליך. ככה את רוצה את זה? או שאת רוצה שיבוא כי הוא אוהב אותך הכי בעולם, כי איתך הוא רוצה לחוות את שארית חייו, כי אתם זה משהו שהוא רוצה להשקיע בו ככה שלנצח תלבלבו באהבה אמיתית?
את לא רוצה להיות פסגת שאיפותיו של בעלך, אהובך? את לא רוצה להיות אשת חלומותיו, האחת והיחידה, זו ש-ה-ו-א רוצה ומוכן להלחם ולעשות הכל בשביל שתהיה שלו. בשביל שתהיה איתו? את לא רוצה לדעת שהאחד שלך בחר אותך בכל ליבו, ועם כל הלב הזה תעברו יחד בתוך מטעמי החיים שבטח חלקם לא יהיו פשוטים?
יקרה - תאמיני באהבה, תמיד, ברור. אבל בבקשה - תאמיני גם בך. ותאמיני שהיא מגיעה לך שלמה ומוחלטת. בלי עצימת עיניים. בלי לקרוץ בסיבוב. אמיתית. ענקית. מופלאה. ולגמרי שלך. בלי כיבודים לאף אחת אחרת.
מאחלת לך את כל האושר שמגיע לך. מאחלת לך לדעת שמגיע לך, לבקש ולקבל - את הכל.
ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|
