הבכי, בגיל שנה ו 7, וגם בשנה הקרובה (עד 3 +-), הוא עוד אחת מצורות התקשורת שלהם. לגיטימי שהם יבכו, הם מביעים קושי כלשהו, ואנחנו, כן, אנחנו- צריכים לשנות את הגישה לבכי. קודם כל- לא להיבהל ממנו, לא לחשוש "אוי, מתי יגיע ההתקף הבא?" - כשישהיה לה צורך לבכות- היא כפי הנראה תבכה, ואל לכם להיבהל כל כך. כמובן- שהבכי שלה צריך להיות מלווה בהכלה שלכם את הקושי שלה, בתמלול ותיווך, הסבר על הרגש שעולה, אבל ממקום לגמרי רגוע - לא בפניקה. זה באמת לא נעים כשילד בוכה, אני מודעת לתחושות שזה מעורר- כאילו משהו באמת נורא נורא רע לה, אבל תחשבי מנקודת ראותה- באותו רגע שלא הרמת אותה על הידיים בדרך הביתה- זה באמת סוף העולם. את יודעת שבמעט הסחת דעת (בואי נדלג עד העמוד הבא, בואי נחפש נמלה...)- ה"נורא" הזה יעבור ויישכח, והיא...תפקידה לבכות כדי להעביר את המסר כהלכה.
כל עוד כל בכי יקבל תגובה נרעשת כמו עד היום- משכו יהיה ארוך ומתיש. אם התגובה לבכי תהייה עניינית ואוהבת, לא מרחמת ולא נרעשת מידי- הבכי יקבל את המקום הטבעי והרגיל שלו.
בהצלחה.
|
תוכן התגובה:
|
