|
2/2/2005 23:47
|
עינת מ
|
מאת:
|
|
לכולן,
|
כותרת:
|
היי, גם אני כאן בדיון הזה מוצאת את מקומי, ומודה לכן על החשיפה של ה"פאשלות" האמהיות שלנו. ורד, את ממש אבל ממש מתארת צהריימים שאני ביליתי עם בני. עם המון רצון טוב שילך חלק וזהו שלא תמיד הולך חלק.
אני לא בטוחה שזה נגרם לגמרי מחסך אצלי כמו שליאתיתי מתארת חוץ מאולי חסך בזמן לעצמי, ולגבי זה אין לי איך לשנות, במציאות שלי כאמא עובדת. מה גם שאני מקבלת המון עזרה ואמפטיה מבן זוגי.
אצלי, נראה לי שזה אי יכולת להתמודד עם מצב מסוים בו אני מאוד כועסת. ממש כמו הקטנים, ההתמודדות עם כעס מתבטאת בדרכים לא מתורבתות. נראה לי שאני כמו ילדה בת שנתיים וקצת (במקום בת 32 וקצת) לפעמים צורחת, לפעמים מתפרעת, לפעמים אלימה (לא מרביצה אבל לא עדינה) כשמעצבנים אותי, מכאיבים לי, מעליבים אותי. לא בכל פעם, עוד איכשהו, אני משתלטת על זה רוב הזמן. הכעס הזה מתפרץ החוצה עם ילד בגיל שנתיים, כי הוא הוא.
גם אצלי נראה לי שהמקור הוא התגובות של אמא שלי לכעס. (ואני סולחת לה, היא עשתה עבודה מדהימה עם הרבה פחות כלים ותמיכה מאשר לי יש) גם היא בטח ניסתה אבל לא הצליחה תמיד לרסן את עצמה ואני פשוט לא למדתי איך להתנהג כשאני מאוד כועסת. ואיך, איך אני יכולה לצפות מהבן שלי שיתנהג כאדם מתורבת גם כשהוא מאוד כועס אם אני לא משמשת לו דוגמא. עוד דבר הוא שנראה לי שהרצון להיות אמא "מושלמת" משחק כאן גם תפקיד. וגורם להתייסרות מיותרת(?) על התפרצויות זעם.
אצלי זה לא משהו שקורה ביום יום אלא פעם ב... שאני מרגישה שעברתי את הגבול מבחינת ביטוי הכעס שלי.
האם יש מה לעשות בענין? לקבל ולהשלים עם זה?
ולדרבוקה, אני חושבת שפסיכולוג באמת יכול לעזור לך ללמוד איך להתמודד עם לחץ/כעס/תסכול ולעזור לך לוותר לעצמך שמותר לך לא להיות אמא מושלמת מכילה כל הזמן. גם תדעי שאת לא לבד בענין הזה.
אשמח לשמוע את דעותיכן,
עינת
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|