|
24/2/2005 10:26
|
לימון
|
מאת:
|
|
תגובות (במיוחד ל"חושבת")
|
כותרת:
|
אז קודם כל, משהו לכולן: אתן מקסימות ותודה רבה! על האיחולים, על הפירגון. איזה כיף לקרוא את כל מה שכתבתן.
ולחושבת: דבר ראשון, אל תפחדי להזדהות. את מציגה בדיוק את הדילמה שאיתה התמודדתי חודשים עד לקבלת ההחלטה. האם אני אנוכית מספיק, להביא לעולם ילד נכה רק כדי לספק את הצרכים שלי. דילמה לא פשוטה בכלל. התייעצתי עם אנשים חולים במחלה (אח של בעלי, חברים מהארגון של החולים במחלה) התייעצתי עם הורים אחרים לילדים בריאים ועם עוד אנשים. זה לא פשוט העניין הזה. הדברים שבגללם החלטתי לא לבדוק את הגן בעובר היו בין היתר, העובדה שאני מפסיקה לנסות להיות בשליטה. אני מפחדת שאני אפסיק הריון עם ילד בגלל המחלה, ואז יגיע ילד אוטיסט למשל. החלטתי להפסיק לחפש שליטה על כל דבר. ועוד דבר: בעלי חולה, ועדיין, חי באושר. נשוי, עם ילדה מקסימה. וככה עוד חולים שאנו מכירים. ובכלל, איזו זכות יש לי להחליט שלאדם נכה אין זכות קיום בעולם שלנו?
וכל זה, עדיין לא אומר שבפעם הבאה לא אבדוק נשאות אצל העובר. (כרגע, אין טעם לבדוק אצל איילת. היא תיבדק אם יהיו תסמינים או אם היא תחליט שהיא רוצה כשתגדל). מה יהיה בהריון הבא? לא יודעת. אני אחליט כשזה יהיה רלוונטי.
מה שניסיתי להעביר בקטע, זה בדיוק להסביר לאיילת למה לא בדקתי. כי אהבתי אותה עוד לפני שהיא נולדה...
מקווה שהסברתי את עצמי כמו שצריך. ואני לא כועסת. ממש לא.
שוב תודה לכולן על הברכות, זה עושה מצב רוח טוב על הבוקר
לימון
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|