אני לא בטוחה שאני יכולה לייעץ בעניין, כי אצלנו התופעה הזו היתה מאוד חזקה בין גיל שנה לשנה וארבע, ואז זה נעלם. בכל מקרה, מדובר בגיל אחר ואני מניחה שהדחפים שמניעים את זה הם אחרים, בהתאם לגיל. אני רק יכולה להזדהות איתך עמוקות, על תחושת התסכול הרבה, הן מהנשיכות שלו והן, בעיקר, מתגובות האימהות, שיכולות להיות פשוט א י ו מ ו ת , זה נובע, אני חושבת, מהזדהות היתר המוטרפת שלהן עם הצאצאים, מתחושה שאם הילד שלהן נפגע אז הוא קורבן, ואם הילד שלך נושך אז את אמא רעה וזה הכל תלוי בך. באופן כללי, אימהות נוטות לייחס לעצמן את כל המעלות של ילדיהן, ולאימהות אחרות את כל הבעיות של הילדים האחרים. אני מצאתי שהדרך הכי נוחה להתמודד, במקום שניתן וכל עוד זה לא מגיע לפגיעה פיזית (נשיכה על אמת, מכה חזקה), לתת לילדים להתמודד לבד, לתת לו ללמוד מתגובות הילדים מדוע זה קשה. כמובן, שאם זה מגיע לפוטנציאל פגיעה, עלינו האחריות לעצור את זה. אני בתקופה ההיא הייתי שומרת היטב, ממש בלי להסיר עיין, אבל טיפה מרחוק, על מנת שהפעולות שלו לא יתבצעו כדיאלוג איתי, אלא עם הילדים. כאשר זה התחיל להיראות מסוכן- זינקתי, חיבקתי, והיצעתי פעילות אחרת. מתוך הניסיון הזה היום, כאשר ילד דוחף את בני, או נותן מכה,משתדלת להתערב רק אם הוא פונה אלי לתמיכה, ובכל מקרה לא "מחנכת" את הילד התוקפן. לסיכום, אני מאמינה שתוקפנות היא חלק בלתי נפרד מהתפתחות, ושונאת את האמירות הללו של אימהות כאילו "יש למנוע כל ביטוי של אגרסיביות ולחנך לאי - אלימות"- חינוך שכזה לטעמי מדחיק יצרים מאוד בסיסייים ובטווח הארוך יוצר אלימות בבגרות, לא מונע אותה. לדעת לעזור לילד לתעל את האלימות שבו למקומות של שליטה עצמית ולא של הדחקה, בלי להדביק עליו את תווית "הרע"- אני חושבת שזה נכון יותר, גם אם קשה יותר. אגב, אולי כדאי לנסות להתחיל משחקי תפקידים, חברה שעשתה את זה סיפרה על הצלחה- משחקים שמיועדים ללמד לשלוט באגרסיביות מבלי לשלול את הלגיטימיות שלה- למשל, להחליט שעכשיו- 5 דקות, משחקים "בלהרביץ" אחד לשני, ואז מפסיקים, ביחד, במודע. או להבדיל, לשחק עם בובות שניתן לבטא כלפיהן אגרסיות, ואז להפסיק במודע. לבנות מגדלים ולהרוס אותם ביחד וכו'. בטח יש כאלו שיחשבו שאני משוגעת..ובאמת, זה בשליפה מהמותן ומבלי לקחת אחריות "חינוכית". בכל מקרה, זה יעבור מתישהו. תאהבי אותו גם כשהוא "רע", אני חושבת שזה עוזר ללמוד להתבגר עם אהבה עצמית, ואז האגרסיביות מתועלת למקומות של יצירה, לא של הרס. (אגב, כל הפסיכואנאליזה של הילד עוסקת בזה לעומק- פרויד ואחרים, וויניקוט- אולי שווה לך לקרוא קצת) בהצלחה !
|
תוכן התגובה:
|
